פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 2986 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 11 שנים ו-11 חודשים אני והמלחמות, לא שלי, כמובן (1) אנג'ל
"תאסוף אותה.” דארן אמר בהיסח הדעת והביט לעבר הנערה ששכבה שם.
הבטתי בו, “למה אני? קח אותה לעגלה שלך.”
"העגלה שלי עמוסה בחביות יין שיכולות להתגלגל עליה ואתה יודע את זה.” הוא נשמע קצת מאשים. למה הוא תמיד נשמע מאשים?
גנחתי. היינו בשום מקום, עם העגלות שלנו והסוסים, שרעדו מקור, היה גשם, אז גם אנחנו רעדנו, לולא הברדסים בגלימות שלנו לא היינו מצליחים לראות את הדרך.
ובאמצע שום מקום מצאנו נערה צעירה. בלי גלימות, בלי בגדים, ערומה כאילו בזה הרגע נולדה. שכובה על הרצפה, מקופלת, ושיערה ספוג במים, כמו שאר גופה.
"פשוט...” מלמלתי והנחתי למושכות, הסוסים המאולפים שלי לא זזו סנטימטר שעה שקפצתי מהעגלה.
התקרבתי לעברה וכשנעמדתי קרוב אליה השפלתי אליה מבט; עיני מעט נפערו כשהבנתי שהיא לא חסרת כל כמו שחשבתי, ושהיא מחזיקה חוט אדום שהתלפף סביב – זאת הייתה אבן? כנראה. האבן שהחוט התלפף סביבה הייתה שחורה, בצורה אליפטית.
"היי,” אמרתי וכרעתי, “היי, את ערה?”
שום תגובה.
הושטתי יד אליה והנחתי יד על מפרק ידה, אחר כך משכתי אותו וניסיתי למצוא את הדופק; מצאתי. היא הייתה חיה, אבל קפואה וחיוורת כמו מתה.
תקעתי יד אחת מתחת לרגליה ויד אחת מתחת לגבה ונשאתי אותה אל העגלה.
הנחתי אותה מאחור, בגוף העגלה שמכוסה ביריעת בד חסין מים, סוג של גגון וקירות לכאורה שהפתחים אליהם היו עשויים מבד חתוך שנקשר בחוט לבד אחר.
הבטתי בה ארוכות כששהיתי מאחור ולאחר שהבנתי שהיא נוטפת מים, רועדת, הסתכלתי סביבי בניסיון לצייד אותה בשמיכה או משהו מעין זה.
תפסתי בפינת מבטי חתיכת בד מבצבצת מאחורי אחד מארגזי הפירות העמוסים לעייפה, כשמשכתי אותה ראיתי את חבילת הבגדים שהתכוונתי להחליף אליה לאחר שנגיע ליעדנו.
נאנחתי והבטתי בנערה, ואז בחבילת הבגדים, ולאחר שוב פעם בנערה, אחרי גניחה ארוכה שחררתי מצרור הבגדים את הגלימה להחלפה וכיסיתי את הנערה, אוטומטית חלקים מהגלימה נדבקו אל הגוף הרטוב שמתחתיהם.
משכי את ידיי ולאחר עוד מבט חטוף בה, פסעתי החוצה, מסיט את יריעת הבד, ולאחר קושר אותה, בסופו של דבר התיישבתי על מושב הנהג ודרבנתי את הסוסים להמשיך לדהור שעה שדארן עשה אותו דבר.
"אז היא חיה?” צעק מעבר לקולות הגשם.
"הייתי לוקח אותה אם לא?”
הוא חייך חיוך מריר ודרבן את הסוסים שלו, “ממזר נצלן.”
הקור כרסם בי גם כשהנחתי את הנטל המעולף על המיטה, וגם כשהדלקתי את האח.
את הגלימה והבגדים שלבשתי בגשם השוטף תליתי לייבוש, לכאורה, על רהיטים אקראיים בחדר האכסניה הקטן. לבוש במכנסיים בלבד, מכיוון שאת החולצה שלי הבאתי לה גם באחת הפעמים בנסיעה במהלכה התהלכתי אחורה כדי לבדוק אותה.
התיישבתי על המיטה לצד הנערה והבטתי בה; שיער שחור שופע הגיע כמעט עד ישבנה, ופניה היו ערבוביה של חיוורות ורכות, אף ישר וריסים ארוכים. ידה התהדקה סביב האבן והחוט עד כדי כך שחששתי שהיא תפגע בעצמה.
הושטתי יד והסטתי כמה שיערות סוררות מהפנים שלה, ניצלתי את ההזדמנות כדי לבדוק את טמפרטורת הגוף האמיתית שלה והנחתי יד על מצחה, לאחר הנחתי יד על לחייה, טמפרטורה נורמלית, החלטתי ומשכתי את ידי.
מעניין למה.
התעוררתי לקול צרחה והתיישבתי, צורח בתגובה. לנערה היה קול צרחה דקיק ביותר והיא ניצלה אותו. הייתי בטוח שאם הוא היה קצת יותר גבוה כוסות יתחילו להישבר.
"מה לעזאזל - ?!” היא הייתה זאת שהתעשתה ראשונה ודחפה אותי מהמיטה.
נחתתי בחבטה, כנראה זה אושש אותי ממשהו כי הבנתי שלהתעורר במיטה עם גבר זר לא היה אחד מעסקי היום יום שלה. “רגע, תקשיבי.” ניסיתי לשמור על טון נורמלי.
"מה קורה פה?” היא נעמדה, מתרחקת מהמיטה, כמעט מועדת, והידקה את האחיזה באבן שבידה. “מי אתה? למה אני במיטה שלך? מה אלה הבגדים האלה, הטעם שלי כל כך גרוע? ולמה אני לא זוכרת כלום?”
"רגע – את יכולה לחזור על השאלות אחת אחת, אני פשוט לא כל כך יכול לענות על חמישים שאלות בבת אחת, מצטער.”
היא התנערה.
"מי אתה?”
"אדם שמנסה לקום מהרצפה עם אגן שבור.” זזתי מעט וניסיתי לתמוך בגופי עם היד, זיק כאב פעפע בי, גנחתי, “ויד.”
היא לא הראתה שום סימן לעזור לי. “למה היינו באותה מיטה?”
"את רואה פה מיטה אחרת?”
היא הסתכלה סביבה. “לשם שינוי, לא.” מלמלה. “לא קרה כלום?”
הנדתי בראשי לשלילה.
היא צמצמה את עיניה ואז הביטה סביבה שוב, תופסת בידה את האבן השחורה שהיא לא שחררה גם כשהייתה מעולפת, ידה הייתה מהודקת סביבה כמו מקובעת סביבה. היא הביטה לעבר האבן וצמצמה עיניים כשראתה אותה.
"מי את?”
היא הרימה את מבטה והביטה בי לדקה ארוכה, ממצמצת בפליאה ופוערת עיניים, מטה את ראשה כאילו היא חושבת, ואז היא ענתה, “אני לא יודעת.”
"הא?” קימטתי גבות. “את לא יודעת מה השם שלך?”
היא משכה בכתפיה, “גם.”
"מה זאת אומרת גם?”
"אני לא יודעת, לא זוכרת כלום.”
באותו הרגע חשבתי שהטענה שדארן אמר שהיא השתכרה הייתה נכונה – רק שהיא השתכרה ממש חזק. “את מריחה... את יודעת... אלכוהול?”
היא הביטה בי לרגע, “אלכוהול?”
"מה?”
"אני לא יודעת מה זה.”
זה היה מוזר, היא ידעה מה זה בגדים, וידעה לדבר, וידעה לחשוד בי, אבל לא ידעה מה זה אלכוהול.
"טוב, סוג של ריח...” מלמלתי, ואז סוף סוף החלטתי לקום מהרצפה, גונח ומתיישב על המיטה. “תתקרבי לרגע?”
היא התקרבה צעד חושש לעברי.
"עוד קצת.”
היא עלתה על המיטה.
שאפתי את הריח שלה; ריח של גשם ו...גשם. לא משהו מיוחד. כשהנדתי בראשי לשלילה היא זזה אחורנית בחשש.
"את זוכרת... משהו?”
"הממ... רק... קרעים. לא דברים שאמורים לעזור לי.” אמרה, מקמטת גבות, “נראה לי.”
לא היה מענייני לשאול אותה מה היא זוכרת. "אז איך את מדברת?”
"הא?”
"איך את מדברת? כלומר, איך את זוכרת ויודעת איך מדברים? איך את מבינה אותי?”
"אה...” נראה שבלבלתי אותה, היא עיקמה את ראשה, שיערות אקראיות שהיו על גבה החליקו בגלים כלפי מטה. “אני לא יודעת.”
"מבין שזה המשפט הקבוע שלך.”
"איך אתה חושב שמישהי שלא זוכרת כלום עוד תענה לך על זה? אני לא יודעת כלום כרגע. הכל...” היא המהמה לרגע וקימטה את ידיה, מסתכלת עליהן כשהיא מקפלת ופותחת את האצבעות. “פשוט בא לי בטבעיות.”
“אז תני לי להבין; את לא זוכרת כלום לפני השיחה הספציפית הזאת?”
היא הנהנה והביטה בי. “אולי יש בזה משהו קשור לך?”
"אני סוחר אקראי שנקלע לדרך שלך.”
היא התיישבה מולי על ברכיה. “תוכל לעשות לי טובה?”
צמצמתי עיניים. “איזו טובה?”
"אני רק צריכה,” אמרה בטון הכי שליו שכנראה יכלה לגייס, “שתקנה לי בגדים. אחרי זה אני פשוט אלך.”
גיחכתי, “למה לי לקנות לך בגדים?”
היא המהמה לרגע בהפתעה, "חשבתי שאתה נחמד.”
התחלתי לגחך והיא צמצמה עיניים בתגובה, "אם תתן למישהי אקראית ללכת לרחוב עם בגדים שלך - “
"מי אומר שאני אתן לך את הבגדים שלי?” שאלתי, זוקף גבה.
"הא, אז אתה תשחרר נערה לרחוב בלי בגדים?” היא זקפה גבה. “אתה בהחלט חתיכת זבל.“
נאנחתי, “בסדר, בסדר, אביא לך בגדים.”
כשזרקתי לעברה את הבגדים שקניתי לה – הכי זולים שהצלחתי למצוא, כמה שיותר לא בולטים, נערות ברחובות בדרך כלל משמשות זנות, לא רציתי משהו כזה על מצפוני-הלא-קיים - מועד היציאה התקרב והשמש הייתה כמעט במרכז השמיים. היא הביטה בבגדים, זוקפת גבה בשקט. לאחר מכן היא ביקשה ממני להסתובב. או יותר נכון, דרשה.
חייכתי ונשכבתי על המיטה, הידיים מתחת לעורף. “בחייך, אין דבר שלא ראיתי, את יודעת, מצאתי אותך בלי בגדים.” הצבעתי עליה ואז על הבגדים, “הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות לי כרגע על הטובות שהבאתי לך, הוא לפחות לכבד אותי במופע קטן.”
היא הפילה אותי מהמיטה בבעיטה, וכשהתייצבתי, היא הייתה כבר לבושה, האבן קשורה בעזרת החוט סביב צווארה.
היא בהחלט מתלבשת מהר, כלבה.
נראה ששמעה אותי, כי הרימה את רגלה כדי לבעוט בי שוב, ואז נראה שנזכרה במשהו והורידה את רגלה.
"מה?”
"לא משנה, אין צורך.” היא הסתובבה, שמלתה וגלימתה הוטחו ברגליה כשזה קרה. לאחר הניחה את ידיה על שולי הברדס של הגלימה שלה. “תודה על הבגדים.”
משכתי בכתפיי בעוד היא השליכה אותו על ראשה.
"אני אחזיר לך כשאתעשר.” אמרה בטון תהומי, פנתה לדלת וסגרה אותה אחריה.
חייכתי חיוך ציני בהקשר להערה הזאת, אבל האמת, היא לא צחקה.
חזרנו אל העגלות - שרוקנו מתוכנן ערב לפני כן, כלומר, חוץ מכלי הנשק המקובלים - בצהרי היום, עם ארנקים פחות או יותר מלאים במטבעות זהב, ברזל, ונחושת.
דארן הביט בי בתימהון. "איפה היא?”
משכתי בכתפיי, “מי יודע? לקחה את הכסף שלי והלכה.”
דארן חייך חיוך ממזרי, “כסף?”
"בגדים שקניתי לה בכסף שלי.”
הוא זקף גבה, הסברתי, “כלבה מניפולטיבית.”
"מבין שהסתדרתם אחד עם השנייה.”
צחקתי, “כן, מאוד. אנחנו החברים הכי טובים עכשיו.”
"כמובן.”
"אז בוא נצא?” שאלתי.
הוא הנהן והלך להביא את הסוסים שלנו מהאורוות, כעבור מספר רגעים הוא חזר עם מושכות של שני סוסים בכל יד והושיט לי את הסוסים שלי.
כל אחד מאיתנו רתם את הסוסים לעגלה שלו – שזיהינו על פי הבד שעטף אותה. שלי היה לבן, שלו אפור – רק לאחר שנתנו לסוסים לאכול שוב, כי אף פעם לא סמכנו על אכסניות שיעשו את זה כמו שצריך.
כשיצאנו לדרך דארן התרווח וקרא לעברי, “אה, קליי? הרבה יותר טוב מהגשם אתמול, לא?”
הנהנתי, אבל בכל מקרה הרגשתי אסיר תודה על בגדי ההחלפה מאחור.
לפתע דארן הרצין.
"חושב עליה?”
הנהנתי.
"זאת בעיה.”
הנהנתי שוב. "חושב שהיא הותקפה?” העליתי השערה.
הוא קימט גבות, “למה אתה חושב ככה? היא לא הייתה בריאה ושלמה?”
"כן, זה בדיוק מה שמטריד אותי.” עיוויתי את פרצופי לעבר השממה שנכנסנו אליה.
"היו איזה שהם סימנים?”
"כן,” אמרתי באטימות, “היא לא זכרה כלום.”
"מה!”
"מה מה?”
"אתה שחררת בחורה שלא זוכרת כלום לרחוב? מה אתה, אידיוט?”
"לא, רק בן אדם שדואג לרווח הכלכלי שלו.”
"טוב, למה לא דיברת איתי קודם?”
"אמרת שתהיה עסוק כל היום במציאת בת זוג לעתיד.”
"הו, נכון.”
"אל תגיד לי,” נאנחתי ודרבנתי את הסוסים שלי, “אתה שכחת מזה והלכת לשתות, התעוררת באמצע מקום לא מוכר לפני רבע שעה עם כאב ראש וזה הספיק לעבור לך בדרך למלון.”
הוא קרץ, מעלה אגודל לאות הסכמה, “אתה באמת טוב בזה.”
זקפתי גבה והתרכזתי בדרך.
הרעידה תפסה אותי לא מוכן.
"הו, לעזאזל.”
דארן גנח והשתנק לרגע כשהאדמה היבשה החלה להיסדק במהירות, לסבוב אותנו. דרבנו את הסוסים ונעמדנו במהירות, הצלפתי בסוסים עם השוט פעמים מספר עד שקלטתי שלא נוכל לרוץ.
הסוסים צהלו ודהרו במהירות שיא בגל הבהלה שאפף אותם, אבל זה לא הספיק, זה ממש לא הספיק. האדמה נסדקה ונשברה וצמחים החלו לפרוץ ממנה.
"למה הממזר לא תקף אותנו אתמול?!” דארן ספק צרח ספק סינן.
"לא יודע!” אמרתי. “טוב, אני הולך אחורה!”
"תביא את זה מהר!”
הנהנתי והלכתי אחורנית; רבע מהעגלה הייתה מלאה ברובי צייד, רימונים, וכלי קסם כאלו ואחרים. חגרתי כמה רימונים לחגורה שלי, לקחתי עוד שלושה רימונים בשביל דארן, ושני רובי צייד.
כשיצאתי מהעגלה שלי הוא יצא משלו, הוא חגר לגבו גרזן ושני צמידי עור היו על ידיו – שרוולים הארוכים מושפלים עד המרפקים, ולמרות זאת התנפנפו ברוח.
נזכרתי בזה כמעט מאוחר יותר, ולכן מיהרתי לזרוק לדארן את רובה הציד, לאחר מכן הוא הושיט את ידו וסימן לי לזרוק את הרימונים, זרקתי גם אותם; היו לו שלושה תפיסות מרשימות. הפשלתי את השרוולים גם כן עד המרפקים.
לאחר מכן הוא התכופף לרצפת העגלה ומשך דבר מה, כשזרק אותו אליי נזכרתי; כבל עור ארוך עם עיקול ברזל בקצה.
הבן כלבה התפתח בזמן שהתארגנו ללחימה. צמחים ארוכים בקעו מהאדמה, זרועות ענקיות שניסיתי להתעלם מהן ולמצוא את הליבה.
"אתה רואה אותה?” שאלתי את דארן הרבה יותר בשקט מבדרך כלל.
דארן יכל לשמוע אותי טוב מאוד, הוא הנהן.
"תראה לי אותו?”
הוא הצביע ואני עקבתי אחר אצבעו – הפינה הימנית המרוחקת, הצד שלי.
משכתי בכבל והרמתי אותו, הקצה היה מעט כבד, אבל צמידי העור על ידי דאגו לספק לי אנרגיית שדים קבועה. שתזרום בידיי, כל עוד מספיק אוויר מסופק לעור.
באותה ההזדמנות גם חלצתי את נעלי הבד שלי ומשכתי מעט את המכנסיים למעלה, חושף צמידי עור גם לרגליי.
הנפתי את הכבל, הוא החל לצבור מהירות כשסחררתי אותו מעל ראשי.
התחלתי למלמל קללות שעה שהשלכתי את הכבל הארוך, וקשרתי במהירות את הצד השני מסביב לידי, בל יתנתק. קלעתי בול; בשקע של אחד הזרועות הקרובים לצד הימני הכי רחוק. הרוח הסתבכה בשיערי והחלפתי עם דארן מבט שידאג לסוסים ולנשק.
משכתי בחוזקה בכבל.
היצור ילל יללה צורמת במיוחד, לא האמנתי שהוא ירגיש את זה, רבים לא הרגישו – הכבל ברזל בשביל היצור, היה בהשוואה, כמו גפרור בשביל בן אדם נורמלי.
קימטתי גבות כשנראה שהזרועות נמתחו ונדרכו לצד כלשהו, בהיעדר זמן או ידיעה, משכתי בכבל בפעם האחרונה – הוא לא יילל – וזינקתי.
משכתי את עצמי במהירות ויעילות במעלה הכבל, אנרגיה שדית בעורקיי ועיניי הקרינו זוהר אדום על חלקים מהחבל שעה שהבטתי כלפיי מעלה, לעבר היצור.
חרקתי שיניים לעברו, מקלל בשטף. ואז הסתכלתי לעבר דארן.
"איפה הליבה המזורגגת?!” שאלתי בצרחה ברגע שנחתתי כראוי על הזרועה המעוררת חלחלה של הכלב השדי.
דארן הצביע, עקבתי אחרי אצבעו – מספר מטרים ספורים ממני, קלטתי אור עמום מופץ והצטערתי על הכוחות הנוספים שנלוו לדארן בזכות בשר השדים שבלע בעבר, ולי לא.
התנערתי מרגשות אי אלו וכששלפתי את החוד מבשרו של השד. עוד יללה ורעידה צורמנית עברה בגופו ונעזרתי בשולי הפצע שחפרתי בו בעזרת החור קודם לכן כדי לא ליפול.
"מה לעזאזל?” סיננתי, עכשיו בהחלט הבנתי שמשהו היה מעוות. מיהרתי להתייצב על זרועו ולהניף את הכבל שוב, לאחר הסיבובים מעל ראשי השלכתי אותו – הוא נתקע מאוד קרוב לליבה.
חייכתי בנמהרות ואז עשיתי את אחד הדברים הכי מטומטמים שעשיתי.
קפצתי.
קפצתי מבלי לבדוק אם הוא יציב. כי שכחתי.
אידיוט.
כשהמשקל שלי נחת על הזיז אני התחלתי ליפול למטה במהירות מסחררת ניסיתי לסחרר את הכבל אבל הרוח משכה אותו כלפי למרות שנאחזתי בו בידי ולמרות שלא התנתק ממנה.
פניי היו לכיוון האדמה והתחלתי לנחות במהירות מסחררת.
יללות של היצור היו ברקע, ולא הבנתי למה.
ברגע האחרון זרוע הוטחה למולי ואני הצלחתי לנווט את גופי והכבל כדי שיתקע בה.
התחלתי לטפס, אסיר תודה, מיהרתי כלפיי מעלה וראיתי שאני לא רחוק מהאור העמום. העפתי מבט לעבר דארן, הוא ניסה להרגיע את הסוסים, נראה שאפילו לא ראה אותי נופל.
הפעם לקחו לי שלושה ניסיונות לתקוע את עוקץ הברזל לצד צווארו, ומשכתי ובדקתי את כובד משקלי לפני זה.
כשהבנתי שזה יציב, זינקתי.
בחגורתי, בנוסף לרימונים, הייתה חרב קצרה שהוטמנה מראש.לכן יצרתי פעולת הסחה כשנתקלתי בליבה של היצור.
שלפתי רימון, את הנצרה שלו שלפתי עם שיניי והשארתי אותה שם. זרקתי אותו רחוק משנינו, כשהוא התפוצץ בקול נפץ היללה של היצור הייתה קולנית הרבה יותר מכל השאר, לפחות שלושה זרועות בגובה חמישה עד עשרה מטרים פשוט נמחקו, והשאריות של הזרועות נשארו עם קצוות גרומים ומעט שרופים.
עיוויתי את פניי וחזרתי ליצור. ירקתי את הנצרה ומשכתי את החרב הקצרה מנדנה במטרה לשלוף את הליבה.
עמדתי לתקוע בו את החרב, אבל בדיוק ברגע האחרון כאב חד חצה את בטני והרגשתי נוזל חמים זולג במורד בטני, השתנקתי והחרב נפלה מידי, בבטני הדהד כאב חד. הרגשתי חומר מר ונחושתי עולה במעלה גרוני וכשירקתי אותו ראיתי ארגמן.
"לעזאזל.” אמרתי במרירות, עם טעם של דם בפי, כשהלהב שנתקעה בי דרך הליבה נשלפה ממני, וצנחתי לעבר האדמה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-8 חודשים הודעה שמחה ללא כותרת קליירי פריי
ואו! כתיבה פשוט מדהימה! לא יכולתי להפסיק לקרוא עד שסיימתי. פשוט מדהים!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-8 חודשים תודה^_^ אנג'ל (ל"ת)
-
-
לפני 11 שנים ו-11 חודשים הכתיבה שלך מעולה! מעניין ישר מההתחלה ויוצר תמונות מדויקות בראש. ציירת במסגרת (ל"ת)
-
לפני 11 שנים ו-11 חודשים תודה רבה!D: אנג'ל (ל"ת)
-
-
לפני 11 שנים ו-11 חודשים מהמם!!!! מוּמוּ (ל"ת)
-
לפני 11 שנים ו-11 חודשים מדהים! פַּיוֹקַה (כיפס)
-
לפני 11 שנים ו-11 חודשים תודה!D: אנג'ל (ל"ת)
-
-
לפני 11 שנים ו-11 חודשים D: מגדת העתידות
-
לפני 11 שנים ו-11 חודשים תודה!:D אנג'ל (ל"ת)
-
-
לפני 11 שנים ו-11 חודשים הממ... מעניין. argo - Mihawk <FONT COLOR=RED> (ל"ת)
-
לפני 11 שנים ו-11 חודשים הממ... תודה אנג'ל (ל"ת)
-
-
