אתמול, ישבתי בשקט על המיטה בחדר שלי וחשבתי לעצמי מה היה יכול לקרות אם באופן היפותטי הייתי חיה באלף אחר לבריאת העולם...
בטח השם שלי, גליה, לא היה מצוי אז בכלל. אני מאמינה שהיו קוראים לי מין שם כזה, מהתנ"ך כמו תמר, חנה, רחל או אוסנת או לחילופין ברוח התנ"ך כמו של הבנות בשטחים- תחיה, רעות וכדו'. אבא שלי בוודאי לא היה מתעסק באלקטרוניקה. כי זה פשוט לא הומצא אז. ואמא שלי לא הייתה מגדלת את הילדים של הנשים האחרות לתפארת עם ישראל. זה בגלל שכל אשה הייתה מגדל את ילדיה שלה ומצטיידת בידע של הסובבות אותה. או נעזרת בסבתא רבא שעודה בחיים ומתפקדת לגמרי בגלל שהיא רק בת 57-60 (בהנחה שהסבתא רבא התחתנה בגיל 12, הסבתא בגיל 14, האמא בגיל 15 ואני בגיל 16 לכל המאוחר)
בעלי היה לומד תורה בבית מדרשו של איזה תנא אלוקי ובמקביל מטפח את חלקת האדמה הנחמדה שברשותנו. ומגדל בה חיטה או כמה עצי פרי שבעד תמורתם היה מקבל מצרכים אחרים הזקוקים לנו למחייתנו.
אני מתארת לעצמי שהייתי לבושה במין שמלה כזו כמו של סבתא ציפורה- סתם שמלה. כמו חלוק. משהו שמזכיר את הלבוש של נשות החסידים שיורדות לגינה בשבת בבוקר עם הקינדרלך. רק פחות קטיפתי... ועל הראש של היה שביס. טוב, זה באמת די דומה לשביסים שהנשים הדתיות היום קושרות על הראש.
מה הייתי עושה מהבוקר? אופה- חלות בתנור אבנים, וזה אחרי שטחנתי חיטה לקמח, הכנתי בצק, הטפחתי אותו, לשתי ויצרתי צורות. הייתי מבשלת-נזיד (כל שהוא), מכבסת-ביד, עם איזה סבון שהכנתי מערבוב של שומן כבשים וכל מיני צמחים ריחניים-אל תשאלו אותי איך עושים את זה. זה מתכון סודי שעובר כבר דורות במשפחה שלנו.(אגב, לא למאכל. הרחק מהישג ידם של ילדים) הייתי אוספת ביצים מהתרנגולות, ואם בדיוק שחטנו איזה עוף או שניים הייתי מורטת את נוצותיו, מנקה אותו וממליחה אותו כדת וכדין. אחרי כן הייתי מובילה אותו אחר כבוד אל יורת הבישול המהבילה על האש שהדלקתי מזרדים וענפים קטנים ויבשים שבני יוחנן בן ה4 אסף מהשדות. איזה צדיק הילד הזה!
כמובן שיש עוד כמה קטנטנים ברקע-איך אפשר להתעלם מהם? כמה שהם דורשים את הצומי של האימא עם השם התנכ"י שלהם. שיהיו בריאים! אוחחח ילדים, ילדים. אי אפשר איתם אי אפשר בלעדיהם. אני יודעת שאת המשפט הזה אומרים בדרך כלל על הגברים. אבל בעלי, שיהיה בריא, איך אומרים? גם הוא ילד לא קטן. תראו אותו מצונן קצת ותבינו למה אני מתכוונת, ככה שזה מסתדר לי לגמרי.
ואחרי כל זה, מה הייתי עושה? בטח הייתי הולכת לי על שפת הנחל שזורם במרחק קצרצר של כשלושת רבעי שעה הליכה מביתנו הקטן והצנוע. נחל הזורם לו בנחת בינות לחלוקי הנחל, קני הסוף והבוץ ומסתכלת לי בכוכבים המאירים והמנצנצים ברוגע בשמים השחורים מבלי שפיח מכונות, רעש מטוסים או אורות פריז התוססת יפריעו להם במילוי תפקידם. אני כמובן אף פעם לא הולכת לבד בשעות הללו של הלילה. תמיד יתלווה אלי אישי האהוב שיגן עלי מפני שודדים, תנים וחושך. ויזמזם לעצמו- ולי באיזו מין מנגינה שהוא בעצמו חיבר את השיר שכתב אברהם אבינו לשרה אימנו. אשת חייל מי ימצא. ורחוק מפנינים מכרה... אחחחח, כמה רומנטיקה. רק שבאלף הזה קוראים לה אהבת דודים.
בעוד אנו מטיילים לנו בנחת טובלים רגלינו בעשב הירוק והרך שבשדות, על ילדינו הקטנים הנמים את שנת הלילה שלהם תשגיח בעינא פקיחא הסבתא רבא שלי שתחיה. שתשב על יד המנורה ותסרוג או תארוג מה שתחליט כיד הדמיון הטובה עליה. בהנחה שעיניה לא יבגדו בה.
השפה שלי לא תכיל ביטויים כמו- סבבה, בנחת, המונמון, אופנתי, מטריף בטירוף או ברמות אחרות. אלא במקומם יהיו המילים- ערב רב, קול רעש גדול, מה רבו מעשיך ותהילות ותשבחות. אני כנראה לא אלמד פסיכולוגיה ולא אקרא עיתונים. לא אצפה בסרטים מארצות אחרות. ולא בטוח שאדע שיש אנשים עם עיניים מלוכסנות. אני אחיה את חיי בתוך הישוב בו נולדתי. עם אותם האנשים, אותם הסיפורים ואותו סדר יום. אותם המטרות יהיו לכולנו. ואפילו נתחתן אחד עם השני. כי למה להסתבך עם אנשים שלא מכירים או לגרום להתבוללות ח''ו. אתה הנכד של משה וחגית? ואת הנכדה שלהם? תתחתנו! מזל טוב. עוד ישמע בהרי יהודה. משמח חתן עם הכלה.
המיילדת? השכנה של סבתא. הרופאה? סבתא. המחנכת? האופה? המבשלת? המכבסת? את!
חשבתי על זה, העולם היה הופך להיות כל כך תלותי מצד אחד, אבל גם מאוד עצמאי מהצד השני. לא כמו היום שהכל מאוד קיצוני-או שהבנאדם חי עם ההורים שלו עד גיל 40 (וזה לא צחוק) או שכבר בגיל 14 הוא יוצא לעבוד, מפרנס את עצמו או חי בתוך בועה ווירטואלית משל עצמו ושוכח שיש אנשים אמיתיים שם בחוץ...
אני מתכוונת, הקשר עם כל החדשות, המידע והשירותים מצוי אצל אנשים הפזורים ברחבי כל האזור. אבל שלא כמו היום עדיין, בן אדם שיבחר לא להיעזר בשירותים הללו יכול בהחלט להסתדר בעצמו. הוא יכול להיות השוחט והמוהל אפילו בעל תוקע אם הוא רוצה. האשה יכולה להיות גננת ומורה ומעצב ואפילו תופרת ומנקה. גם לבשל היא יודעת. ה-כ-ל מכל כל כן יברך אותנו...
-זהו חברים, עד כאן בינתיים. אשמח לקבל משוב אם כדאי להשיך ברוח זו לעוד כל מיני כיוונים ולהגדיל את הסיפור.
מקווה שנהנתם-נעמה