פאנני ישבה על הטריבונות בחצר בית הספר, לבדה. היא החליטה פשוט לצאת משיעור מתמטיקה. היא כבר ידעה את החומר עליו עשו חזרה טוב מאוד, וחוץ מזה, היא רצתה לשבת עם עצמה ולחשוב על החברה הכי טובה שלה, סיאה, שהתאבדה ימים ספורים לפני כן.
היא לא האמינה כשסיפרו לה את זה לראשונה, חשבה שמתבדחים על חשבונה, עד שקיבלה הזמנה ללוויה, והבינה שזה אמיתי. היא בכתה אחר כך שעות שלמות, עד שהיא לא הייתה מסוגלת יותר והלכה לישון, כדי לברוח מהמציאות, כדי לחיות בעולם מושלם וחלומי, ולו רק לכמה שעות. עולם בו חברתה עדיין חיה ומסתובבת איתה ברחובות ניו-יורק. אבל, כמובן, כשהתעוררה ליום אפרורי נוסף, המציאות נחתה עליה בחזרה, לא ניתן לברוח ממנה.
היא הייתה בלוויה. לכל אורך האירוע היא הרגישה צמרמורות, היא החניקה דמעות, אבל בעיקר לא הבינה איך זה אמיתי. ולמה דווקא החברה שלה, סיאה. מיד לאחר הלוויה נאלצה לחזור ללימודים, מכיוון שלא הייתה בת משפחה ולכן לא הייתה צריכה להישאר לשבעה. הלימודים דווקא הרגיעו אותה כי הם לא נתנו לה זמן לחשוב, אבל כאשר חזרה לביתה המחשבות היו תוקפות אותה כמו מחטים דוקרניות.
היא הניחה את ראשה בין ברכיה והניחה לדמעות החמות לצנוח מטה ולהרטיב את האבן הקרה. טל החל לרדת מן השמיים, כאילו השמיים בוכים עמה, אבל לא היה לה אכפת.
"אני מצטערת, סיאה.." לחשה לעצמה.
פאנני הלכה במסדרונות בית הספר, זורמת עם ים התלמידים האחרים. לפתע היא שמעה קול מעט צפצפני קורא לה: "פאנני!"
פאנני הסיטה את שיערה החום הבהיר אל מאחורי אוזנה והביטה לכיוון ממנו נשמע הקול. נערה קטנטונת נופפה אליה. היא הייתה בעלת שיער שחור מתולתל קצרצר, עיניים בצבע אפור-תכול ואף מחודד עם גבות לא ישרות ולא מסודרות. היא לבשה מכנסיי ג'ינס קצרים ומתחתם טייץ שחור, חולצה שחורה עם גולגולת והכיתוב "Dark Soul" ומעיל ג'ינס שחוק. נעלי האולסטאר שלה רקעו על הרצפה בקוצר רוח. זו הייתה איימי, בת 13 וחצי, ידידה טובה של אחותה הקטנה של סיאה, אלי. פאנני צעדה לעברה בעייפות, שואלת בלבה מה הנודניקית הקטנה רוצה ממנה.
"כן?.." שאלה פאנני, משתדלת לא להפגין סימנים לקוצר רוח.
"תרגעי, זה ייקח רק כמה דקות," אמרה בזעף איימי. "תגידי.." היא הנמיכה את קולה כך שפאנני הייתה צריכה להטות אליה את אוזנה כדי לשמוע טוב. "סיאה באמת התאבדה?"
פאנני קפאה לרגע, אבל אמרה באדישות: "כן."
"וואו.. בגלל זה אלי לא הגיעה.. לא האמנתי בהתחלה."
גם אני לא, חשבה פאנני. "טוב, זה הכל?"
איימי נעצה בה מבט מתריס. "זה הכל?" חזרה אחריה בכעס. "מתחילת השיחה את מתנהגת כאילו לא אכפת לך. סיאה הייתה חברה שלך, הכי טובה גם, וככה את מתנהגת? את אמורה להצטער!" איימי ממש צרחה את שלושת המילים האחרונות, עד כדי כך שפאנני הביטה בה בהלם.
אט אט ההלם התחלף בזעם שקט, ופאנני אמרה: "מה את חושבת שאת יודעת על איך שאני מרגישה? את חושבת שאני לא הרוסה מזה, שאני לא עצובה ושלא בכיתי? את בסך הכל נערה בת 13. אני גדולה ממך בשלוש שנים טובות, ועם כל הכבוד, אני קצת יותר מבינה בעולם הזה."
"אני לא מבינה אותך בכלל.." לחשה איימי, ונראתה מעט פגועה.
"מה אם אני אגיד לך שאחרי שלב האבל אני שמחה שסיאה מתה?" זרקה פאנני ללא רחמים.
איימי בהתה בה בתדהמה מוחלטת. "אבל- מה- איך את יכולה לשמוח שהחברה הכי טובה שלך מתה? זה פשוט.. זה פשוט לא אנושי!"
פאנני נאנחה. היא לא ציפתה שאיימי תבין אותה, וגם כל שאר האנשים. "לסיאה יש צלקות, בעיות, פאקים כמו שחלק אומרים. עשו עליה חרם, היא עברה בריונות, היא אפילו נאנסה באחת המסיבות המ- הללו. ואפילו שהאנס, שהיה בעל המועדון בו חגגנו את המסיבה, הורשע ונכנס למעצר, ואפילו שהצוות החינוכי גילה על החרם ועל הבריונות וכל התלמידים התחילו להתחנף אליה ולהתנצל, היא נותרה עם הצלקות שלה שלא נתנו לה מנוח. היא נעשתה פרנואידית, סגורה, ממורמרת.. היה לה רע בעולם הזה. היה לה קשה להתמודד, וכל המכות שנפלו עליה אחת אחרי השנייה חנקו אותה. את יודעת שלפני כמה חודשים סבתא שלה מתה מסרטן? כן? טוב, זה הרס אותה, זה גרם לה להאמין שהעולם נוראי, שהיא נולדה בשביל לסבול!" היא עצרה לרגע בשביל לנשום, פניה כבר היו אדומות מרוב דיבורים. איימי רק בהתה בה, מחכה שתמשיך. "סיאה המשיכה לסבול, המשיך לכאוב לה, היא איבדה אמון באנושות. אפילו בי. אז אני שמחה שהיא מתה, כי היא לפחות לא סובלת יותר, לפחות היא לא צריכה לחיות עם אלו שבגדו בה!"
דמעות עלו בעיניה של פאנני, והיא הסיטה את מבטה. לקחו לאיימי רגעים ארוכים עד שהוסיפה לדבר.
"את לא רוצה שהיא תחיה? את לא רוצה שהיא.. שהיא תהיה איתך? הרי אהבת אותה.. אולי עם הזמן יכולת לעזור לה." אמרה איימי, אבל נראה שפאנני ערערה את הביטחון שלה בדבריה.
פאנני החזירה את מבטה הצונן אליה. "זוהי הבעיה. רוב האנשים אנוכיים. כשאנשים מתאבדים זה בדרך כלל כי רע להם והם כבר לא מסוגלים יותר, אבל הקרובים אליהם חושבים רק על הכאב של עצמם, ולא על מה שחשו המתאבדים. הם רוצים שזה שהתאבד ימשיך לחיות, כדי שלהם לא יכאב יותר. זו אנוכיות, אנוכיות של רוב האנושות. ואם את חושבת אחרת.. קודם תגרמי לעולם להפסיק לעשות לאחרים רע עד כדי כך שהם מתאבדים, ואז תדברי איתי. עכשיו, אם תסלחי לי, אני צריכה ללכת לשיעור היסטוריה."
פאנני התרחקה, ומאחוריה שמעה את צעדיה הכבדים של איימי הפונים לכיוון הנגדי. היא נשכה את שפתה התחתונה, עצמה עיניים, נשמה עמוקות וספרה עד עשר. בעשר רצה לכיתה.
היא לא האמינה כשסיפרו לה את זה לראשונה, חשבה שמתבדחים על חשבונה, עד שקיבלה הזמנה ללוויה, והבינה שזה אמיתי. היא בכתה אחר כך שעות שלמות, עד שהיא לא הייתה מסוגלת יותר והלכה לישון, כדי לברוח מהמציאות, כדי לחיות בעולם מושלם וחלומי, ולו רק לכמה שעות. עולם בו חברתה עדיין חיה ומסתובבת איתה ברחובות ניו-יורק. אבל, כמובן, כשהתעוררה ליום אפרורי נוסף, המציאות נחתה עליה בחזרה, לא ניתן לברוח ממנה.
היא הייתה בלוויה. לכל אורך האירוע היא הרגישה צמרמורות, היא החניקה דמעות, אבל בעיקר לא הבינה איך זה אמיתי. ולמה דווקא החברה שלה, סיאה. מיד לאחר הלוויה נאלצה לחזור ללימודים, מכיוון שלא הייתה בת משפחה ולכן לא הייתה צריכה להישאר לשבעה. הלימודים דווקא הרגיעו אותה כי הם לא נתנו לה זמן לחשוב, אבל כאשר חזרה לביתה המחשבות היו תוקפות אותה כמו מחטים דוקרניות.
היא הניחה את ראשה בין ברכיה והניחה לדמעות החמות לצנוח מטה ולהרטיב את האבן הקרה. טל החל לרדת מן השמיים, כאילו השמיים בוכים עמה, אבל לא היה לה אכפת.
"אני מצטערת, סיאה.." לחשה לעצמה.
פאנני הלכה במסדרונות בית הספר, זורמת עם ים התלמידים האחרים. לפתע היא שמעה קול מעט צפצפני קורא לה: "פאנני!"
פאנני הסיטה את שיערה החום הבהיר אל מאחורי אוזנה והביטה לכיוון ממנו נשמע הקול. נערה קטנטונת נופפה אליה. היא הייתה בעלת שיער שחור מתולתל קצרצר, עיניים בצבע אפור-תכול ואף מחודד עם גבות לא ישרות ולא מסודרות. היא לבשה מכנסיי ג'ינס קצרים ומתחתם טייץ שחור, חולצה שחורה עם גולגולת והכיתוב "Dark Soul" ומעיל ג'ינס שחוק. נעלי האולסטאר שלה רקעו על הרצפה בקוצר רוח. זו הייתה איימי, בת 13 וחצי, ידידה טובה של אחותה הקטנה של סיאה, אלי. פאנני צעדה לעברה בעייפות, שואלת בלבה מה הנודניקית הקטנה רוצה ממנה.
"כן?.." שאלה פאנני, משתדלת לא להפגין סימנים לקוצר רוח.
"תרגעי, זה ייקח רק כמה דקות," אמרה בזעף איימי. "תגידי.." היא הנמיכה את קולה כך שפאנני הייתה צריכה להטות אליה את אוזנה כדי לשמוע טוב. "סיאה באמת התאבדה?"
פאנני קפאה לרגע, אבל אמרה באדישות: "כן."
"וואו.. בגלל זה אלי לא הגיעה.. לא האמנתי בהתחלה."
גם אני לא, חשבה פאנני. "טוב, זה הכל?"
איימי נעצה בה מבט מתריס. "זה הכל?" חזרה אחריה בכעס. "מתחילת השיחה את מתנהגת כאילו לא אכפת לך. סיאה הייתה חברה שלך, הכי טובה גם, וככה את מתנהגת? את אמורה להצטער!" איימי ממש צרחה את שלושת המילים האחרונות, עד כדי כך שפאנני הביטה בה בהלם.
אט אט ההלם התחלף בזעם שקט, ופאנני אמרה: "מה את חושבת שאת יודעת על איך שאני מרגישה? את חושבת שאני לא הרוסה מזה, שאני לא עצובה ושלא בכיתי? את בסך הכל נערה בת 13. אני גדולה ממך בשלוש שנים טובות, ועם כל הכבוד, אני קצת יותר מבינה בעולם הזה."
"אני לא מבינה אותך בכלל.." לחשה איימי, ונראתה מעט פגועה.
"מה אם אני אגיד לך שאחרי שלב האבל אני שמחה שסיאה מתה?" זרקה פאנני ללא רחמים.
איימי בהתה בה בתדהמה מוחלטת. "אבל- מה- איך את יכולה לשמוח שהחברה הכי טובה שלך מתה? זה פשוט.. זה פשוט לא אנושי!"
פאנני נאנחה. היא לא ציפתה שאיימי תבין אותה, וגם כל שאר האנשים. "לסיאה יש צלקות, בעיות, פאקים כמו שחלק אומרים. עשו עליה חרם, היא עברה בריונות, היא אפילו נאנסה באחת המסיבות המ- הללו. ואפילו שהאנס, שהיה בעל המועדון בו חגגנו את המסיבה, הורשע ונכנס למעצר, ואפילו שהצוות החינוכי גילה על החרם ועל הבריונות וכל התלמידים התחילו להתחנף אליה ולהתנצל, היא נותרה עם הצלקות שלה שלא נתנו לה מנוח. היא נעשתה פרנואידית, סגורה, ממורמרת.. היה לה רע בעולם הזה. היה לה קשה להתמודד, וכל המכות שנפלו עליה אחת אחרי השנייה חנקו אותה. את יודעת שלפני כמה חודשים סבתא שלה מתה מסרטן? כן? טוב, זה הרס אותה, זה גרם לה להאמין שהעולם נוראי, שהיא נולדה בשביל לסבול!" היא עצרה לרגע בשביל לנשום, פניה כבר היו אדומות מרוב דיבורים. איימי רק בהתה בה, מחכה שתמשיך. "סיאה המשיכה לסבול, המשיך לכאוב לה, היא איבדה אמון באנושות. אפילו בי. אז אני שמחה שהיא מתה, כי היא לפחות לא סובלת יותר, לפחות היא לא צריכה לחיות עם אלו שבגדו בה!"
דמעות עלו בעיניה של פאנני, והיא הסיטה את מבטה. לקחו לאיימי רגעים ארוכים עד שהוסיפה לדבר.
"את לא רוצה שהיא תחיה? את לא רוצה שהיא.. שהיא תהיה איתך? הרי אהבת אותה.. אולי עם הזמן יכולת לעזור לה." אמרה איימי, אבל נראה שפאנני ערערה את הביטחון שלה בדבריה.
פאנני החזירה את מבטה הצונן אליה. "זוהי הבעיה. רוב האנשים אנוכיים. כשאנשים מתאבדים זה בדרך כלל כי רע להם והם כבר לא מסוגלים יותר, אבל הקרובים אליהם חושבים רק על הכאב של עצמם, ולא על מה שחשו המתאבדים. הם רוצים שזה שהתאבד ימשיך לחיות, כדי שלהם לא יכאב יותר. זו אנוכיות, אנוכיות של רוב האנושות. ואם את חושבת אחרת.. קודם תגרמי לעולם להפסיק לעשות לאחרים רע עד כדי כך שהם מתאבדים, ואז תדברי איתי. עכשיו, אם תסלחי לי, אני צריכה ללכת לשיעור היסטוריה."
פאנני התרחקה, ומאחוריה שמעה את צעדיה הכבדים של איימי הפונים לכיוון הנגדי. היא נשכה את שפתה התחתונה, עצמה עיניים, נשמה עמוקות וספרה עד עשר. בעשר רצה לכיתה.