פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 830 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים התרסקות- פרק 1 (סיפור חדש!!!) אור
"אני לא בטוח שאני רוצה לטוס." זה הדבר הראשון שאני אומר כשאני פוקח את עיניי בבוקר. לא בוקר טוב, לא מה שלומך, העיקר "אני לא בטוח שאני רוצה לטוס."
אמא שמה כוס נס קפה על השולחן. אני גורר כיסא לאחור בעייפות, ומתיישב.
"הזמנו כבר כרטיסים." היא אומרת, ולא מוסיפה.
"אי אפשר לבטל?" אני נאנח.
"תשתה את הנס קפה. הוא יעורר אותך." היא מתעלמת.
אני לוגם בחוסר רצון עד האמצע, וקם. בדרך לחדרי אני שומע אותה צועקת:
"תתחיל לארוז! אנחנו עוד שנייה יוצאים!"
לעזאזל, לעזאזל, ועוד פעם לעזאזל! דווקא היום התעוררתי עם הרגשה שעומד לקרות דבר רע. אני תמיד צודק בתחושות שלי. למשל, ביום שאבא שלי נרצח על ידי מחבלים מטומטמים, הרגשתי את זה כשקמתי. חבל שאף אחד עוד לא למד לסמוך על תחושותיי. אני תוהה לעצמי איך הכול היום השתבש:
מחבלים יעלו על המטוס?
עיקוב של שבוע?
שרפה בתחנת עצירת הביניים שלנו באתיופיה?
תאונת דרכים בדרך לשדה התעופה בתל אביב?
התרסקות של המטוס?
כן, זה מה שאני צריך. התרסקות לתוך הים. במטוסים הרי תמיד חם, אז קצת צינון לא יזיק, נכון? אני מגחך לעצמי.
או יותר גרוע. רגע לפני הנחיתה בשדה התעופה בקניה, נתרסק בתוך השמורה הזאת ליד השדה תעופה. וברור שזה יהיה ליד אריות, צ'יטות או נמרים, נכון?
ואולי, אולי היום יש לי הרגשה מוטעה?
אוף, כל החמש עשרה שנים שבהם אני חיי חיכיתי לרגע הזה. לחיות בין החיות, לראות ג'ירפות, זברות, פילים, אריות, נמרים- חיות שלא לכודות כמו בספארי ברמת גן. בקניה הן יכולות לעשות מה שהן רוצות. ללכת לערים, (כמובן שלא לבתים, הם מוקפים בגדר חשמלית), לצוד מה שהן רוצות, הכול. כמו פעם. ודווקא היום, דווקא היום, יש לי את התחושה המעצבנת.
אני תוחב לתוך המזוודה האדומה הקטנה שהשאלנו מחברה של אמא ספרים, בגדים, נגן mp 3 , פלאפון שעשינו לו עיסקה לחו"ל.
לאחר מאמצים רבים אני מצליח לסגור את המזוודה המנופחת. אני גורר אותה לסלון ומדליק טלוויזיה. אין מה לראות, לכן אני רואה בובספוג. למי אכפת שאני בן חמש עשרה?
בובספוג זה לנצח!! (גם פטריק בא בחשבון).
"תחליש את הווליום!" קולה של אמא בוקע מחדרה. אני מחליש לעוצמה הכי נמוכה, וקורא את הכתוביות.
הטיול הזה היה אמור להיות טיול בר- מצווה, אבל דווקא בשנה הזאת נרצח אבא שלי, ושנה אחרי זה אמא שלי שקעה בדיכאון ובזבזה את הכסף על אלכוהול וגמילה מאלכוהול, והשנה הכול טוב. או שלא.
אנחנו יוצאים לדרך. הנסיעה עוברת בשקט, חוץ מזה שאי אפשר להתקדם בתוך תל אביב אחר הצהריים.
עד עכשיו הכול טוב.
אנחנו יוצאים מהמכונית, ומעמיסים הכול על עגלה, וגוררים. אנחנו עומדים בתורים, עד הכניסה לדיוטי- פרי, שם אנחנו מתיישבים ליד המזרקה העצומה ונחים עד שנשמע הקול שקורה לכל הנוסעים בחברה האתיופית "אתיופיה ארלנס" ומתיישבים. לאחר מכן אנחנו נכנסים למטוס, ואני מוותר לילד קטן לשבת ליד החלון. לאחר סרטון הדרכה משעמם על חגורות הצלה ובלה בלה בלה, באוויר נשמע הקול של מנועים המתחממים, והלב שלי דופק בקצב של איזה 700 קמ"ש.
אז כנראה שאם יקרה דבר רע היום, זה יהיה התרסקות במטוס אני מסתכל על הנערים האחרים שבאו לטיול המאורגן בו אני נמצא. הם נראים בני , 13-14 ואני מרגיש מוזר לידם.
המטוס מתחיל לנסוע. לאחר שהוא מגיע לכביש הכי ישר, הוא תופס מהירות, וגלגליו מתנתקים מהקרקע. אני מנסה לחשוב על דברים טובים, אך לא מצליח. הבתים בתל אביב נעלמים, ובמקומם מופיעים גלים, ולאחר מכן עננים, ולאחר מכן כלום. אני עוצם את עיניי, עד שאני שומע דוינג ולאחר מכן שומע את צליל ניתוק החגורות. אני מנתק את החגורה, ורץ לשירותים. לפני שאני מוריד את המים, אני יוצא עם חצי גוף החוצה, ולוחץ על הידית. המים יורדים בצליל כחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח רועם. אני סותם את אוזניי.
עד עכשיו, הכול טוב.
דיילת קהת עור גוררת מגש עם כל מיני מיצים.
"" You wan't to drink something? שואלת אותי הדיילת.
"Oh, yes. Water." היא מוזגת מים.
"With ice?"
"Yes."
היא מביאה לי את הכוס. "Thank you." אני מחייך. היא פונה אל אמא שלי, ואמא מבקשת דייט קולה.
עדיין הכול טוב.
לאחר כשלוש שעות מתחילים להיראות איים קטנים וגדולים, ולבסוף יבשה. אתיופיה. המטוס נוחת.
הכול טוב.
אנחנו נכנסים לדיוטי פרי קטן לאחר שאנחנו נפגשים עם המדריכה. היא אומרת שעם אנחנו רוצים לנוח, יש גם בית קפה עם ספות רכות אך עם שירות איטי, ושיש גם בכל השדה תעופה מיטות. קר לי. ממתי באפריקה קר? אני מתחיל לרעוד. אמא קונה לי שמיכה רכה, ואנחנו מתיישבים על המיטות. אני מכסה את כל גופי בשמיכה, ונרדם, בעוד כל שאר הקבוצה מדברת בבית הקפה עם השירות האיטי.
לאחר כשעתיים אני מתעורר. נשארו עוד שעתיים להמראה לכיוון קניה. אני ואמא שותים תה חם בבית קפה עם שירות כן מהיר, ואז הולכים לבית הקפה ם השירות האיטי. אני והיא מחברים אוזניות לטאבלט שלנו, ורואים את הסרט "אינדיאנה ג'ונס" באיכות HD. לאחר כשעה וחצי אנחנו צועדים לכיוון המקום ממנו הטיסות יוצאות. בדרך אני מסתכל על החלונות הענקיים שמקפים אותנו, ומהם אפשר לראות נוף ירוק ומרהיב, למרות שהיום קצת אפל. באפריקה לא אמור להיות גם יבש? אני תוהה.
אני קולט שעד עכשיו הכול הלך חלק. אני מקווה שגם כך זה ימשיך.
"טוב, חבר'ה. צר לי לאכזב אתכם, אך יש עיקוב של שעה." אומרת המדריכה בקולה הצרוד. אוף.
במקום שעה יש עיקוב של ארבעים דקות, ואנחנו עולים לטיסה האחרונה שתימשך שעתיים. חושך בחוץ, ואי אפשר לראות כלום מהחלון. המטוס הרבה יותר מרווח ונעים. אני נרדם עוד לפני תחילת חימום המנועים.
אני מתעורר אחרי כשעה וחצי. עוד חצי שעה נוחתים.
עד עכשיו הכול בסדר.
ואז זה קורה.
תחילה נשמע צפצוף חד.
"אנחנו מתרסקים מגובה יחסית נמוך."
מתרסקים. מתרסקים. לעזאזל!! מתרסקים!!
גובה יחסית נמוך. אני מסתכל. מה הסיכוי לצאת מזה בחיים? שקיות חמצן נופלות מהתקרה, ואז אני מרגיש איך הכול מתהפך. הנחיתה כה חדה, עד שאני מרגיש שאבריי עומדים להתנתק ממקומם. אני תופס ברעד את השקית. שואף, נושף. שואף, נושף. ואני מרגיש חבטה עצומה. אני לא רואה כלום, אני רק מרגיש קפיצות, רוח חזקה נושבת, ואני מתגלגל על שיחים גבוהים למרחק של כמה קילומטרים מרוב עוצמה. כל מה שאני יודע הוא שאני בקניה.
ואני מאבד את הכרתי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים נחמד... טל
הסיפור מתחיל נחמד אבל אחר כך קצת איבדתי אותך , אני אוהבת את הרעיון הכללי אבל למה הוא כל כל... רציני? והוא צופה את מה שקורה בצורה מדויקת קצת יותר מדי ואם כבר אז כשמפחדים יש הקצנה .
והערה נוספת- יש קטעים שבהם אתה מרחיב כמו שצריך וחלקים נורא תמציתיים שצריך לתת להם עוד "נפח"
ויש פה ושם טעויות כתיב אבל זה כבר שולי :-)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 12 שנים ו-1 חודשים הו, אהבתי :-) fairy tale (ל"ת)
-
לפני 12 שנים ו-1 חודשים הסיפור שלך נשמע ממש מעניין הבלגית המעופפת
חוץ מכמה שגיאות כתיב (רק 2. קורא במקום קורה בשורה 29 (כן, ספרתי את השורות) וכהת עור המקום קהת עור בשורה 37). וכמה שגיאות רציניות בנוגע לחיים במטוס (אני סבלתי, וחשוב לי לא להיות היחידה). לספר לך מהן?
א. במטוס תמיד קפוא, ותמיד נגמרו השמיכות אצל האם שיושב מלפניך (אם אתה בקדמת המטוס) או מאחוריך (אם אתה בחלקו האחורי של המטוס).
ב. זה לא ילד קטן שיושב ליד החלון, זה ילד קטן ומעצבן. וקולני. ואוהב דורה.
ג. הדיילות לא גוררות מגש, הן דורסות לך את הרגל עם עגלה.
היה עוד משהו? לא. אז חוץ מזה הסיפור שלך באמת טוב. ואם אתה מתעקש לשמח אותי, אתה יכול לשנות את הפרטים הנ"ל. אבל לרוב אף אחד לא מתעקש. הם מעדיפים שהדמויות לא יגמרו כמוני (זה,ילדים, מה שקורה אם אתם טסים יותר מדי. מוסר ההשכל של הדודה הבלגית שרואה דרדסים)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
