חודש וחצי חיפשתי דילים לכרתים לכל המשפחה, לכבוד יום הולדת ארבעים. הכול כלול, חלק כלול, פנסיון מלא, חצי, פנסיון ריק - הכול בא בחשבון, רק שיינתן לי לברוח לכמה ימים, לשבת בבריכה ולשמוע את הילדים צוחקים בלי הפסקה. ובכל זאת, למרות כל הרצון הטוב - לא הצלחתי למצוא שום דבר ראוי לזוג עם ארבעה ילדים בקיטבג, כי דילים מהסוג הזה יש רק לאומן, כנראה.
בשלב כלשהו הבחנתי חלקית שאני מוכן לשלם, לא ברור איך, קרוב לעשרים אלף שקל בשביל שעה טיסה וכמה ימים במלון המוני, רק בגלל שאיפשהו כתוב שצריך לנסוע לחופש. אז התעשתתי, וירדתי מכל הרעיון. ניסע לכינרת או משהו.
רק ששירי נכנסה ללחץ, ובעקבותיה, גם אני. מה עם יום הולדת ארבעים? מה, נעשה אותו במסעדת דגים בשקל בטיילת המצחינה בטבריה, עם מושט פתוח ברוטב שום ולימון בארבעים ושבע שקל עם צ'יפס קר וסלט חם, ומלבי למנה אחרונה? אם זה יום הולדת ארבעים, איך כל שאר החיים שלי ייראו?
אז היא שיכנעה את אורי שלמד איתי בבצלאל - אחרי אישור של אשתו וקצינת המבחן שלו, שרה - לנסוע איתי לכרתים. רק אני והוא. פור אולד טיימס סייק. מסתבר שלזוג המחירים הרבה יותר שפויים ותוך דקה מצאנו דיל למלון ממש סבבה בחרסוניסוס.
אני ואורי מסתדרים ממש טוב, בת'כלס. שנינו מצחיקים אחד את השני עד כאב בטן, שנינו יכולים לחפור שעות על מי מאיתנו מיואש יותר ואיך נהיה זקנים מרירים בלי שנזכה לטרוף את החיים, ושנינו ממש צריכים, איך לומר את זה, פשוט להתרחק קצת מהסביבה המוכרת, ובעיקר מהנשים והדרדסים שממלאים לנו את הבית, ולא שאנחנו מתלוננים. נכון, זה לא שנה בקאראוון מחוף לחוף, אבל גם סופשבוע רגוע בטברנות של כרתים זה בסדר.
כמובן שאורי איחר לצ'ק אין והגיע ברגע האחרון גם לדיוטי פרי, וקנה שישה פאקטים של סיגריות כי מי במכס יחשוד בגמד ג'ינג'י נוירוטי שלתיק הגב שלו יש צורה של פקטים, וכמובן שהוא צרח עליי מה אני מסתכל עליו עקום כשהיינו אחרונים לעלות למטוס אחרי שכבר סגרו את הבורדינג וחשבתי כבר לעלות לבד, וכמובן שכל הטיסה הוא נעץ בי מבטי משטמה על איך לעזאזל אני גורר אותו לכרתים כשכל מה שהוא רצה זה להישאר בבית, לעשן גראס ולצרוח בטלפון על סטודנטים אומללים שפאקינג יעיפו את הקרדיט שלו כמנחה מפרוייקט הגמר שלהם כי אין מצב בעולם שהשם שלו מתנוסס על החרא הנוזלי הזה.
אחרי שעתיים טיסה בערך הגענו לכרתים. ישבנו באוטובוס עוד שעה וחצי עד שכל השטיח המעופף יעלה, והרגשנו, כל אחד בקטע שלו, איך כל היוזמה הזאת של שירי הופכת לגאנג-פאק איום ונורא שאחריו אורי ואני לא נחזור לדבר יותר בחיים, אם בכלל נגיע ל"בחיים" כי תיכף הבחור השחרחר העצבני הזה שעומד ליד האוטובוס ומסתכל לכל הצדדים ילחץ על הכפתור האדום ויפזר את כולנו על חופיו התכלכלים של הים האגאי.
בסוף לא התפוצצנו, אבל כמובן שאותנו לקחו אחרונים למלון, שהיה, כמובטח, מפואר ומקסים ומלא רוסים שגם להם קוראים מקסים. ב"booking.com" היה מישהו שכתב על המלון הזה שהחדרים שלו קטנים וטחובים ושאין מצב שהוא חמישה כוכבים, אבל העדפתי להאמין לאלה שכתבו שהצוות מאוד אדיב. אז הצוות היה באמת אדיב, אבל החדר היה טחוב, פצפון ומסריח. והיה בו עוד דבר. מיטה זוגית אחת.
"אה, אקסיוז מי! באט ווי אר נוט מאריד", אמרתי לבל בוי בחיוך ממזרי ככל שהצליחו שרירי הפנים שלי לשאת, תוך שאני מצביע על המיטה. הבל-בוי, צוות אדיב שכמותו, משך בכתפיו ופשוט הלך משם. כנראה שטיפ של יורו ושישים סנט - היי, זה מה שהיה לי בשלף - לא עודד אותו לאדיבות יוצאת דופן.
הצוות המאוד אדיב בקבלה משכה בכתפיה ואמרה לי ב-ש/ס יוונית שורקת - ש/סורי ש/סיר, דה הוטל איז/ג' פולי בוקד. או במילים אחרות, אורי ואני, חברים מבצלאל שאוהבים להחליף בדיחות גייז עתירות נוזלים ופיסטינג, נישן שלושה לילות כפיות במיטה ברוחב מטר שישים בתוך חדר ברוחב מטר שבעים וארבע.
אנחנו עוד נצחק על זה, אמרתי לאורי כשנכנסתי לחדר. אורי חייך, אבל ידעתי שבפנים בפנים, הוא מקלל אותי, את שירי, את שרה, את כרתים, יוון, כדור הארץ ומערכת השמש ומאחל לכולנו מיתות משונות. נצחק, כן, הוא אמר, והוסיף - וואט הפנז אין כרתים, סטייז אין כרתים. גיחכתי. ואז התחלנו לצחוק ולא הפסקנו בערך ארבעים וחמש דקות.
אז יומיים היינו בבריכה. ובים, ושוב בבריכה. ושוב בים. לא יודע איך, אורי מצא תוך עשר דקות דילר שמכר לו חשיש במחיר מגוחך, אז הוא הצליח להעביר את היומיים האלה בלי להרביץ לי, ואפילו צחקנו פה ושם. אני הייתי פראנואיד מדי כדי לעשן, דמיינתי את הבלשים של מחלק הש/סמים היווני מתנפלים עלינו כל רגע אחרי שהם בועטים את הדלת של החדר הטחוב פנימה, ואותי מצביע על אורי כי אין מצב שאני נכנס לכלא ביוון. הוא אוהב חשיש? אין בעייה, נראה אותו יושב בבית מעצר בסלוניקי עם המאפיה האלבנית, או מי שזה לא יהיה שיושב פה במעצרים.
את הלילות איכשהו העברנו, לא יודע איך, כשכל אחד מאיתנו מחבק בכוח את הצד שלו של המיטה. אורי נחר, אבל אני רק התפללתי שהוא לא יסתובב בטעות וייצמד אליי. עם מגע מקרי של גב אני עוד יכול להסתדר, אבל עם, אה, איברים קדמיים, לא נראה לי. אני אמנם בן ארבעים ולא ניסיתי לחצות את הכביש הזה, אבל נדמה לי שאני יכול לחיות בשקט את שארית חיי בלי, אה, זה.
מה שיותר נורא היה שבאחד הלילות שמעתי מעבר לקיר אנחות מטורפות, מישהו שם הזדיין בקולי קולות, והמיטה שלו דפקה על הקיר דפיקות קצובות במשך כמעט שעה. רציתי למות.
בערב האחרון הצלחתי לשכנע את אורי לצאת להסתובב בטברנות של חרסוניסוס, אולי לשתות איזה אוזו, לדפוק את הראש קצת. הוא הסכים, מה גם שנגמר לו החשיש, אז לא היתה לו ממש אפשרות אחרת.
יצאנו.
קנינו בסופר בקבוק אוזו בשלושה יורו, וישבנו על איזו מזרקה מטופשת במרכז העיר, ושתינו בשקט מכוסות קלקר. אני זוכר שדיברנו על משהו, אבל אני לא בטוח מה זה היה. אולי על הקטע הזה שאנחנו זקנים מרירים כבר עכשיו, אולי על השעה של הטיסה, ואולי הצרנו על זה שלא נסענו למקום יותר מעניין, כמו ברלין, ניו יורק או אמסטרדם. בסך הכול היה בסדר בכרתים, אבל יום הולדת ארבעים, אולי צריך שתהיה כאן חווייה יותר משמעותית. מילא, אולי ביום הולדת ארבעים הבא.
באיזשהו שלב, פתאום הופיעו משום מקום איזה שתי בחורות, התיישבו גם הן על המזרקה והדליקו סיגריות. שאלתי אותן אם הן רוצות לשתות איתנו, והן אמרו, למה לא. לשתיהן קראו מריה, והן היו מאירלנד. אורי ואני כבר היינו שיכורים תחת, ושתי המריות היו שיכורות אחרי אולי עשר דקות נוספות, ועוד נשאר לנו איזה שליש בקבוק. התחלנו לדבר על טיולים בעולם, ועל איזה זקנים מרירים אנחנו. באיזשהו שלב התחלתי להשוויץ במבטא האירי שלי שזכרתי מהתקופה שהייתי משוויץ בו כשהייתי בן שמונה עשרה וניסיתי להרשים תיירות בכיכר החתולות, אבל שתי המריות התפוצצו מצחוק ואמרו לי שמה שאני עושה זה מבטא סקוטי והתפדחתי לאללה. המשכנו לשתות. שמתי לב שאחת המריות נועצת בי מבטי זימה, או ככה לפחות היה נדמה לי, אבל אין מצב שהייתי עושה משהו בכרתים עם מריה או אורי או מישהו אחר, כששירי שסומכת עליי מחכה לי בבית עם ארבעה ילדים שאחד מהם, כך היא אמרה לי בטלפון, לא מרגיש כל כך טוב ביומיים האחרונים.
פתאום אורי התחיל להקיא. להקיא ולצחוק, שזה שילוב ממש משעשע, אם חושבים על זה. חוץ ממי שמקיא, אולי. בוא'נה, משכר החרה הזה, אורי מלמל וצחק וגיהק כמו בארני מהסימפסונס. המריות צחקו. הוא אמר את זה בעברית, אבל אולי באירית זה נשמע כמו משהו מצחיק. אני גם צחקתי אבל איכשהו זה נראה לי מזוייף וגם רציתי להקיא אבל לא יצא לי כלום. הרגשתי לבד נורא.
איכשהו הסתבר שגם המריות מתגוררות איתנו באותו מלון. קמנו והתחלנו כולנו ללכת לכוון הכללי של המלון כשאנחנו מתחבקים בצורה מגושמת קצת ושרים שירי מלחים שאני לא יודע מתי בדיוק למדנו. משהו על בקבוקי רום ועל סערות וקפטנים ונערי סיפון. הגענו למלון והמריה עם מבטי הזימה אמרה לנו שטוב, אז להתראות מחר, ואני פתאום צחקתי נורא ואמרתי לה שיש לנו טיסה באחת עשרה ועשרים בבוקר. החלטנו לשתות כוסית אחרונה ממה שנשאר מבקבוק האוזו. אמרנו "לחיים!" ושתינו הכול, גם אורי שחזר לעצמו איכשהו.
נכנסנו למעלית. וויץ' פלור אר יו? שאלתי את המריות, ושתיהן אמרו ביחד, סיקס. וואט א קטע, צחקתי בקול בעברית אנגלית, כמו איזה סוס, ווי אר טו! וויץ' רום? הן צחקו, סיקס טוונטי פור. היינו בהלם, כי זה היה ממש חדר לידנו, אנחנו היינו בשש שתיים שש. פתאום קלטתי שהחדר שלהם זה זה ששמעתי ממנו את הזיונים שני לילות לפני כן, ועכשיו באמת רציתי למות. נעצרנו ליד החדר שלהן, וחייכנו. הן נתנו לנו שתי נשיקות על הלחי ונכנסו לחדר וסגרו את הדלת בטפיחה רכה. אורי ואני המשכנו עוד דלת אחת, ונכנסנו, והתיישבנו על המיטה.
בוא'נה, משכר החרא הזה, אמרתי. אורי חייך קצת. הוא הוריד נעליים והתכסה בשמיכה. תעשה טובה, תזמין השכמה, שנספיק גם לאכול ארוחת בוקר לפני הטיסה, הוא אמר עם הגב אליי. טוב, עניתי לו. מתי אתה רוצה? לא יודע, שבע, שבע וחצי.
אחרי דקה הוא התחיל לנחור.
אחרי עוד דקה שמעתי מבעד לקיר את המיטה של המריות חורקת, ואז השתרר שקט.
הזמנתי השכמה, נשכבתי על הגב והתכסיתי בסדין. אני בן ארבעים, קיבינימאט, חשבתי. מה אני עושה? מה עכשיו?
אורי הסתובב פתאום במיטה והתחיל לנחור עם הפנים אליי. היד השמאלית שלו נחה על הסדין, אולי חמישה סנטימטרים מהחזה שלי. בחנתי את הפנים שלו, הזקן הדליל, הנמשים. היה לו מבט ממזרי אפילו כשהוא ישן בעיניים עצומות. חתיכת הישג. הסטתי את המבט בחזרה לתקרה. איט ווז א דארק אנד סטורמי נייט, לחשתי במבטא אירי, אנד דה קאפטיין סייד טו דה מייט, מייט, טל אס א סטורי. אנד דה מייט סייד, איט ווז א דארק אנד סטורמי נייט.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
