משהו שלא יודעים על מסע בזמן זה שהוא גורם למיגרנה רצינית.
אפשר לחשוב שאם נסעתי פעם אחת בזמן אז בנסיעה השנייה אני אתרגל. אז זהו שלא.
הרצף של האורות היה מהיר יותר הפעם כך שבקושי הצלחתי לעקוב אחרי כל התמונות שעברו לי בראש.
ראיתי אותי תולה את השלט , את חגיגת החצי שנה שלנו, את הנשיקה הראשונה שלי, את ג'וניפר מתרגשת ומחבקת אותי...
נאלצתי לצפות בכל המראות האלו בחוסר אונים בעוד אני מנסה לצעוק ולהכניס קצת הגיון לנער הזה שעשה את כל הדברים האלה , אבל לא יוצא שום קול.
המראה האחרון היה ברור. ראיתי את עצמי ניגש אל ג'וניפר ומבטא את המילים שהצטערתי עליהן יותר מכל . ג'וניפר פתחה את פיה להגיב. השכחתי מעצמי את העובדה שזה לא יעבוד וצעקתי עליו "לא...".
"...טיפש" לפתע קולי נשמע. "אדון רומן הצעיר, סמואל אולי אינו יודע את התשובה אבל אין זה ממקומך לקרוא לו טיפש" אמר מר לינגרם. מצאתי את עצמי בכיתה כשכל התלמידים בוהים בי כשעל פניהם מסכת הפתעה. תפסתי מהר למה הכנסתי את עצמי והבעתי בקול את הכיסוי הראשון שעלה בראשי.
"סליחה מר ליגרם, אתה מבין לפעמים אני מדבר מתוך שינה" אמרתי זאת בקול השקול ביותר שהצלחתי לגייס ,וכן קיוויתי שאת הבושה שפילסה את דרכה לתודעתי בעקבות המצב , לא נשמעה בקולי.
כשהתלמידים התחילו לצחוק הרגשתי בהקלה. אבל המורה הביט בי במבט מאוכזב ואמר "זה לא מתאים לך רומן" . הכיתה השתתקה ומר לינגרם המשיך בשיעור כהרגלו.
הרגשתי משהו נחבט בראש שלי והסתובבתי לאחור. מאחוריי ישב ליאו שלחש לי "לא ישעמם איתך השנה. אה?" ליאו היה אומנם צעיר יותר בשנה ,אבל מבפנים הוא לא השתנה אפילו קצת.
צחקתי חרש בתגובה.
יצאתי מהכיתה יחד עם ליאו כשהוא מספר לי כל מיני בדיחות שכבר שמעתי אבל לא הייתי בטוח שזה היה לפני השנה הזאת אז צחקתי מהן בכל מקרה.
כשהוא ראה שאני לא באמת מקשיב .ליאו ניחן ביכולת לשים לב לדברים כאלה. הוא שאל את הדבר היחיד שהוא חשב שיכול להטריד אותי "אתה עושה את זה היום?".
"מה אני עושה היום?" אמרתי בגלל הזיכרון המעורפל שלי. "יכול להיות שעשיתי משהו באותו יום ואני לא זוכר?' תהיתי בליבי.
"התוכנית הזאת שחפרת לי עליה כבר יותר משבוע על איך אתה מציע לג'וניפר חברות? אתה משתפן או שהחלטת להקשיב לי?" לא היה משהו אחר .
"החלטתי להקשיב" חייכתי. קיוויתי שכאן זה נגמר. ניסיתי להיזכר בכל מה שעשיתי בשנה הזאת . כל הדברים הטיפשיים, המשונים וכל דבר אחר שסיבך אותי בצרות בעיקר בגללה.
חשבתי לי בשמחה "זה לא הולך לקרות".
"באמת?" מסתבר שלא חשבתי אלא אמרתי רק שליאו הבין את זה קצת שונה.
"כן, אני לא צריך את הדבר הזה בתור החברה שלי" אמרתי תוך שאני נלחם בלוקר שלי להיפתח.
"שכחת את הקוד שלך?" נזכרתי שלפני שנה היה לי קוד אחר ומביך. "5,12,9,8" מה מביך בזה? זה היה תאריך הלידה של ג'וניפר. עד כדי כך הייתי אובססיבי עוד לפני שהיא הייתה החברה שלי.
"אני משנה את הקוד הזה" ליאו היה מבולבל . לא האשמתי אותו . אם הוא היה ביום אחד משתנה לגמרי גם אם די לטובה הייתי מבולבל מאוד.
"היא יוצאת עם איזה בחור מי"ב אההה י"א " נזכרתי שחזרתי שנה ממש כשאמרתי את זה. ליאו נראה כמבין את השינוי "הפתאומי" שלי.
"אל תתבאס אחי, יש מסיבה היום בערב" תמיד זכרתי את המסיבה הזאת כנשיקה הראשונה .
"אני לא אפספס את זה בעד שום הון שבעולם" במחשבה לאחור הייתי דווקא משלם לא ללכת לשם.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
