פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 2985 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים משק כנפיים אריאל
הממ, טוב, אז זה היה סיפור שהשתמשתי בו בתחרות סיפורים, ועכשיו מתחשק לי לפרסם אותו כאן :) אני מודעת לזה שיש לו הרבה מגרעות ובכל זאת אני די אוהבת אותו :)
משק כנפיים
הביטוי "אפקט הפרפר" מייצג מקרה פרטי בו משק כנפי פרפר עשוי ליצור שינויים קטנים באטמוספירה שבסופו של דבר יגרמו להופעת סופת טורנדו . הכנפיים המתנופפות מייצגות שינוי קטן בתנאי ההתחלה של המערכת, שגורם שרשרת מאורעות המובילים לתופעה בקנה מידה גדול. אם הפרפר לא היה מנפנף בכנפיו, ייתכן ומסלול המערכת היה שונה במידה ניכרת.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הלוואי שלא הייתי הולכת למסיבה ההיא. הלוואי והייתי פשוט נשארת בבית, בוהה בטלוויזיה בחוסר קשב, נשכבת על הספה עם הקערה של הפופקורן השרוף שהכנתי בסיר ונרדמת על הספה שמסביבי פירורי פופקורן יבשים. בלילה הייתי נופלת מהספה לרצפה ובבוקר אמא היתה מוצאת אותי שוכבת על הרצפה, ידי שמוטות לצדדים ועיני עצומות. היא היתה מעירה אותי בלחש, ואז הייתי חוזרת לחדר שלי עם הקירות הלבנים והבגדים המקומטים שפזורים על הרצפה והייתי ממשיכה לישון שם. בארבע וחצי בצהריים הייתי מתעוררת, לובשת את החולצה הקצרה שלי בצבע שמנת ואת הג'ינס הקצר שלי בצבע כחול בהיר. ואז הייתי פשוט מתבטלת, בוהה בטלוויזיה בחוסר קשב ואוכלת את הפופקורן שנשאר מאתמול.
אבל לא. אליס היתה חייבת לבוא לכאן ולהכריח אותי לבוא לשם. להגיד לי שאני אף פעם לא יוצאת למסיבות ושאני חייבת לבוא הפעם כי המסיבה הזאת פשוט הולכת להיות משהו מיוחד.
"אבל מסיבות זה דבר דפוק."
"למה?!"
"כי כולם שם רוקדים כמו פסיכים, ואז הם מזיעים כמו פסיכים, ואז הם נצמדים אחד לשני ורוקדים אחד בתוך הזיעה של השני כמו פסיכים."
"כבר אמרתי לך שאת פשוט דוחה לפעמים?"
"טוב, את זאת שהולכת למסיבות. לא אני."
היא ניערה אותי בחוזקה.
"אבל לינה! את חייבת לבוא!"
"למה?!"
"כי אני אמרתי. לכבודי, נו-"
נאנחתי.
"את צריכה להתחנן."
"בבקשה, בבקשה! אני מתחננת!" היא כרעה על בירכה.
"בגלל שביקשת כל כך יפה אני אסכים." אמרתי בחוסר ברירה.
"מעולה! הלכתי לשים מכנסי דפוק אותי וחולצת בטן וכבר נצא. תתלבשי בנתיים."
"החלטת להתלבש היום כמו זונה?"
"כן."
אלוהים יודע למה אני מסתובבת איתה. שרוטה.
אז לבשתי את הג'ינס הקצר בצבע כחול שלי ואת הגופיה בצבע שמנת ונראיתי רגילה לגמרי. לא משהו מיוחד, אתם מבינים. סטנדרטי. רק שהייתי עם חברה שנראתה כמו מופקרת. אבל מילא, כבר למדתי להשלים עם זה.
היא הלכה לרקוד עם זיעה ואנשים שאין לה מושג מי הם אבל היא חושבת שהם מגניבים ואני פשוט נשענתי על הקיר וחשבתי שאם לא הולך לקרות משהו מעניין בקרוב כנראה ימצאו כאן נערה ישנה.
וזהו, שדווקא קרה, ועוד איך.
עמדתי שם כמו פרח קיר, וחשבתי לי מה לעזאזל אני עושה פה. ועד כמה אני צמאה.
אני צמאה.
הלכתי אל הבר שהחליף צבעים במהירות מסחררת וביקשתי בקבוק קולה. כששלפתי את הפקק מהבקבוק נתקלתי בלבנה בולטת בריצפה, ו-
אופס.
החלקתי על הריצפה כך שהייתי בתנוחת שכיבה שרגלי כלפי מעלה. ראשי הדהד בעקבות המכה החזקה שקיבלתי. בום. בום. בום.
המיץ שקניתי נשפך כולו על בחור צעיר והכתים את החולצה הלבנה שלו. הוא לא נראה מאוד מרוצה. ניסיתי למלמל 'סליחה' תך כדי סחרחורת לעבר אותו הבחור.
ושכחתי לציין שבערך עשרים איש עמדו שם וצחקו עלי.
פדיחת חיי.
אני שונאת את אליס.
לא הולכת יותר למסיבות בחיים.
*
אני נראה כמו סוס. סוס. ככה אני נראה. אני פשוט סוס אנושי מהלך.
הבגדים שלי הם סחבות; חולצה גדולה שמגיעה עד לירכי בצבע ורוד דהוי, מכנסי חאקי קצרים שמגיעים עד לברכי ומשקפי שמש חומות שמכסות את עיני הירוקות.
אני נראה כמו סוס. או ליצן. אבל נראה לי שאני נראה יותר כמו סוס.
חוסר התיאום הזה הוא פשוט מגוחך.
והכל בגלל ילדה מטומטמת ששפכה עלי מיץ במסיבה, ובגללה אני נאלץ עכשיו ללכת למכבסה ולאסוף את הבגדים הנקיים היחידים שנשארו לי מאז שבאתי לארץ הזאת.
נסעתי עם ההורים שלי לכאן; הם אמרו מה רע תום, תראה קצת ארץ, סך הכל אתה חלק מהעם הזה, אתה צריך להכיר, זאת התרבות שלך, זאת המורשת שלך..
אז אמרתי, למה לא, נראה קצת ארץ, נכיר בנות, נטייל קצת.. מה יש? סך הכל טיול לחו"ל, נהנה.
אבל בגיל 18 כנראה כבר אין כל כך מה לעשות כאן, כי זה פשוט חור.
באנו לכאן והגענו למלון, מה שנקרא לסוויטה. סוויטה מסריחה. אפילו לא מתקרבת לוילה של העשר קומות שאנחנו גרים בה באמריקה. שירות חדרים גרוע, בריכה קטנטנה, אוכל מגעיל, חופים מזוהמים. לא נהניתי אפילו לרגע.
הלכנו לטייל במדבר, אבל לא ידענו שיהיה לנו כל כך חם פה, אפשר להשתגע.
הלכנו לאתרים חשובים, אבל כולם היו עוד מקומות מכוערים וחסרי משמעות בשבילי. הייתי רק צריך להעמיד פנים שאני מתפעל, וכולם היו צריכים להעמיד פנים גם שהם מתפעלים, וכולנו היינו מאושרים, כדי שנוכל לספר לכולם ש'היינו שם!'. המפגש עם המקום התפספס ורק נראה כמו עוד חור באמצע השממה.
ועכשיו ההורים שלי רוצים להאריך את החופשה שלנו פה בעוד שבועיים.
לעזאזל, לא אכפת לי, אני חוזר לאמריקה השבוע.
הנה, החולצה התלכלכה אתמול, אמרו: לך לכובסת. אז הלכתי. ובגלל שלא היו לא בגדים נאלצתי לקחת מכנסיים גדולים מאבא שלי וחולצה ענקית מהאחות שלי, שלקחה אותה מחבר שלה. לחבר שלה אין שום חוש טעם.
ועכשיו אני הולך לקחת את החולצה מהכובסת, ומה היא אומרת לי?
אומרת: "תשמע, ניסיתי, לא הצליח, הקולה לא יורדת מהבגדים." ומגישה לי את החולצה עם הכתם שדהה מעט אבל לא נעלם לגמרי.
אני מתוסכל אז אני אומר לה: "אז אני רוצה בחזרה את הכסף."
והיא אומרת "לא, אי אפשר, הוצאתי קבלה כבר וכל זה, אי אפשר, תראה, גם תיקנו את זה קצת."
חוצפה הישראלים האלו.
אז אני מתעצבן ובאה אישה אחת ושואלת למה צעקות אז אני אומר לה היא לא מחזירה לי כסף, אני שואל אותה אם היא עובדת פה אומרת לא.
אז היא מביאה לי חמישים שקל שטר חדש ואומרת הנה קח שיהיה לך גוד דיי. אני לוקח והולך משם מיד.
איזה חום בחוץ, ממש שיגעון. בדרך אני קונה לי חולצה חדשה ירוקה יפה ומכנסיים נורמליים. הם מבקשים ממני 50 שקל חדש.
חמישים שקל חדש?!
חוצפה הישראלים האלה, פשוט חוצפה. צריכים לבוא לאירופה, ללמוד מה זה נימוסים.
*
אני הולכת שוב ברחוב הצר. נדמה שמעולם לא השתנה, למרות שבעיני עברו בערך מיליוני שנים מהפעם האחרונה שיצאתי מהבית; אותם העצים באותו המקום, אותם הספסלים שחסרים בהם קרש או שניים עוד עומדים זה מול זה ועליהם ערומות שכבות עלים שנשרו מהעץ הקרוב. מכונית אחת עוברת בערך כל שעה; אך אם יעשו הנהגים טעות ויפנו שמאלה יכנסו לדרך ללא מוצא, כפי שאני לא מוצאת את דרכי.
הזיכרונות עוד טריים וקשים לעיכול; אך הזמן ריפא אותם. לא- הוא לא ריפא אותם- הוא חיטא אותם, אך לא סגר אותם, משאיר את אותם הפצעים פעורים בליבי, עוד ניתנים לחיטוט. אני פוחדת שאשכח אותו- הפחד לא מרפה ממני לשניה- באותם הרגעים שאני מחייכת או צוחקת, ואז מיד חושבת שאסור לי, כי הוא מת, והוא לא יחזור לעולם. ואחרי הכל, זה האח שלי שדרסה אותו משאית, לא אדם זר.
אני הולכת לכספומט שבקצה השכונה. אלמלא הנער הזה עמד שם ואמר שלא מחזירים לו כסף, הייתי עכשיו כבר בבית. אבל הוא היה נראה מצוברח והמוכרת היתה מצוברחת ורציתי להיפטר ממנו כמה שיותר מהר, אז פשוט נתתי לו חמישים שקלים. עכשיו אני די מתחרטת על זה, כי הוא לקח את הכסף ופשוט ברח משם בלי לאמר אפילו תודה. לא שאני הייתי יותר טובה בזמנו. ילדה מופרעת; עקשנית, נמרצת, מעצבנת, מלוכלכת. אבל קצת נימוסים לפחות היו לי. להגיד תודה ידעתי.
אני מוציאה את כרטיס האשראי מכיסי ומשתמשת בו. אני מקבלת 100 שקלים ומכניסה אותם לארנקי. יספיק לי לשבוע הקרוב.
בדרך הביתה אני פונה לדרך קיצור דרך סימטה קצרה המובילה ישר אל ביתי. אני ממשיכה ללכת באדישות שלפתע אני שומעת קול דק של בכי. מן יבבה כזאת, שקטה, ואיני יכולה לעצור את עצמי מלהביט. המראה שנגלה לפני הוא אישה, בחורה צעירה, שהייתי אומדת את גילה כעשרים וחמש בערך, יושבת על המדרכה, בכוך קטן שנוצר ליד המדרגות, ובוכה.
לכמה שניות אני פשוט מסתכלת. לא יכולה להתנתק מהמראה.
אני תוהה אם עלי ללכת משם ולהמשיך הלאה או שמה עלי לבוא ולשוחח איתה. בסופו של דבר אני פשוט עומדת ומסתכלת עליה.
נפלטות מפי שתי מילים, מבלי שבכלל חשבתי לאומרן.
"את בסדר?"
היא מביטה בי ארוכות. פניה יפים. שפתיה מלאות ואדומות, שערה בצבע הדבש רך ומלא, ופרצופה מוכתם באלפי דמעות.
"לא." היא עונה.
אני בוהה בה ומחליטה שעלי ללכת משם. אני מתקדמת כמה צעדים מהירים, כשאני שומעת קול.
"חבר שלי עבר תאונת דרכים."
אני עוצרת וחוזרת על עקבותי.
"הוא מת."
אני מתקרבת אליה. פשוט מתיישבת לידה, רגלי מונחות לפני וגבי שעון על הקיר. שערה נתפס על כתפי ואני מסיטה אותו בעדינות.
היא מתייפחת.
ואני שם, בוכה בליבי.
ורק השתיקה מפרידה בנינו כחומה.
*
אני עוברת בשכונת מגורים זרה לי ומנסה לא לחשוב שלפני כמה שעות צעקתי על אמא ואבא שלי שאני שונאת אותם ושהלוואי הם ימותו ואז יצאתי מהבית ואיבדתי את דרכי במבוך הרחובות של העיר הגדולה הזאת. אני מפתלת את דרכי כדי לא למצוא את הדרך חזרה, כי אני לא רוצה למצוא אותה. אני רוצה רק להתנתק מהמקום שנקרא 'בית' כמה שאפשר. אני רוצה לשכוח שבכלל הייתי קיימת. אני מתארת לעצמי את תגובתם; אמא בבית, יושבת על הכורסה השחורה, וממלמלת לעצמה שהילדה המתבגרת שלה הפכה לנערה יותר מידי עצבנית ושלא סתם אנחנו רוצים לשלוח אותה לפנימיה. אבא היה מהנהן בעצב ושותק. ושוב הם עיוורים לכול, שוב הם לא רוצים לשמוע, שוב הם מציקים, מטרידים, מתערבים בכל דבר שלא עוסק בהם, שוב הם חירשים לטענותי. שוב הם טוענים שאני רק ילדה קטנה שאינה יודעת דבר. שוב הם נאנחים ואומרים שאני בעייתית. אנשים יאמרו שאני מגזימה. אולי אני באמת מגזימה.
אבל פנימייה בצפון?! זה קצה הגבולות שלי. אין מצב שבעולם.
אני ממשיכה ללכת בדרך לא ידועה כלשהי, מקצרת את דרכי בין סמטאות חשוכות ורחובות אפלים שנדמה שרגל אדם מעולם לא דרכה בהם. בסמטה כלשהי, אני רואה אישה מבוגרת שניגשת אל בחורה בוכה. איכשהו, המראה נוגע בליבי.
אני ממשיכה ללכת, עוברת דרך רחובות לא מוכרים, בתים וריחות שונים. כשאני מגיעה לרחוב מרכזי אני רואה ילד קטן, נמוך ושמנמן, בערך בן שמונה, מנסה לחצות את הכביש. הכביש הוא כביש בצומת גדולה, והילד קטן ונמוך מפני שבחינו בו מכוניות.
ביום רגיל הייתי מתעלמת מהמראה וממשיכה הלאה, אך מראה הבחורה והאישה עוד חרוט בזיכרוני, ואני רוצה לעשות מעשה טוב. אני ניגשת אליו כשהרמזור מראה אדום.
"ילד, כזה קטן וכבר חוצה כביש כזה גדול לבד? אולי תחצה איתי?"
"אני בן תשע כבר, אני לא צריך עזרה." עונה הילד, בחשיבות עצמית מסוימת. הוא לועס מסטיק מנטה (לפי הריח) ולובש חולצה אדומה.
"אוקיי." אני מושכת בכתפי וממשיכה ללכת.
"בעצם-" הוא אומר. "אני גר קצת רחוק, אולי תוכלי ללוות אותי הביתה?"
זה לא שיש לי דבר הרבה יותר טוב לעשות מללוות ילד נודניק הביתה, אז אני מוצאת את עצמי מהנהנת.
אנחנו ממשיכים ללכת, הוא מנווט את דרכו ואני אחריו. שניו הולכים בשתיקה.
"איפה את גרה?" הוא שואל לפתע.
"רחוק" אני עונה.
"אז למה את כאן?"
"ברחתי מהבית." אני מוצאת עצמי מספרת.
"למה?" הוא שואל.
"כי ההורים שלי רוצים לשלוח אותי לפנימיה."
מה זה פנימיה?"
"זה מקום שגם לומדים בו וגם ישנים בו. וזה רחוק מהבית."
"באמת? אני הייתי רוצה ללכת לשם. "
"למה?"
"טוב, אני חושב שזה עדיף להיות רחוק מאבא שמכה את אמא שלך כל יום."
אני שותקת. סתם כך.
"אתה לא מבין-" אני מתפרצת. "זה רחוק מהבית שלי, מהחברים שלי, מהשכונה שלי ומכל מה שאני מכירה!"
"אז מה? יהיה לך בית חדש בפנימיה ותכירי חברים חדשים. וככה גם תהיי עצמאית יותר."
"עצמאית?"
"המורה שלנו לימדה אותנו את המילה הזאת. היא אומרת להיות לבד ולדאוג לעצמך." הוא ממשיך ללעוס את המסטיק.
"כן, אני יודעת מה זה עצמאי." אני מפטירה לעברו.
. אם לי היתה אפשרות תאמיני לי שהייתי בורח מכאן כמה שיותר מהר."
שתיקה. מועקה.
"טוב, כאן אני גר." הוא אומר בעצב, כנראה לא שש להיכנס הביתה.
"להתראות." אני אומרת לו בחיוך.
"ביי." הוא מחטיף והולך משם, ואני שוקעת בהירהורים.
כשאני חוזרת הביתה, לאחר נסיעה ארוכה בשלושה אוטובוסים שונים, אמא במפתיע מתנפלת עלי בחיבוקים, ואבא מצטרף אליה. כנראה שהבריחה שלי באמת ערערה אותם.
"שרוני, מתוקה שלי, את יכולה להישאר פה, את לא חייבת ללכת לפנימיה אם את לא רוצה, חשבנו שזה טוב בשבילך אבל את יודעת יותר טוב מאיתנו. בכל זאת תחשבי על זה, זאת פנימיה טובה. אבל אנחנו אוהבים אותך הכי בעולם ורוצים שתהיי מאושרת ו-.."
הם עוטפים אותי בחיבוקים ואני מחבקת בחזרה ומבטיחה לחשוב. אני הולכת לחדר שלי ונשכבת על המיטה . אני נזכרת בילד, ובליבי גומלת ההחלטה ללכת לפנימיה.
*
"אחי!" אני מנופף לקובי. "אהלן, בוא לכאן!" אני קורא לו.
הוא מבחין בי ומחייך. "אני בא, הבאתי ביסלי."
הוא מתיישב לידי בתחנת האוטובוס השוממת ושנינו אוכלים מהביסלי היבש ולועסים ברעשנות.
"סעמק." נזכר קובי. "שכחתי להכין את העבודה בספרות לשירי."
"לא נורא, אני זכרתי, נכתוב עליה גם את השם שלך שתחשוב שכתבנו ביחד, וזה גם הגיוני כי אנחנו גרים קרוב אחד לשני."
הוא מחייך חיוך רחב. "תודה אחי." ואז שואל- "ואיך העניינים עם שרון?"
"מה אני אגיד לך." אני שואף אוויר לראותי ומחייך. "היא פשוט מדהימה. פצצה שכזאת. ולחשוב שהיא הגיעה לפנימיה רק לפני חודש וכבר הספיקה להכיר את כולנו וגם להתאהב בי. אני אומר לך, אני שובר לבבות. אבל שרון שונה, במעט הזמן שאנחנו ביחד כבר הספקתי להבין את זה"
הוא גורס את הביסלי בשיניו. "אחלה." ואז מוציא סיגריה ושואל "רוצה אחת?"
"לא." אני מסרב. "מאז שאני יוצא עם שרון הפסקתי לעשן."
"עשתה ממך ילד טוב ירושליים השרון הזאתי!" הוא אומר. "בטוח שאתה מוותר? סיגריה אחרונה!"
"אני אוותר על התענוג." אני מחייך.
"אז מה אני עושה עם זה? אין כאן איזה פח או משהו? גם ככה עושים עלינו בדיקה בפנימיה, עדיף שלא יגלו, יש לי עוד מלאי בתיק בתא שלא רואים."
הוא מבחין בנער צעיר שנשען בגבו על קיר התחנה. "הי, גבר, רוצה?" פנה אליו.
"לא תודה." הוא עונה לו.
"לא, בוא, אל תתבייש, יש לי עוד מלא, בן אדם" והוא תוקע את הסיגריה בידו, בולס את הביסלי בקול מול פרצופו.
"עזוב אותו אחי, הוא אמר שהוא לא רוצה!" אני אומר לו.
"לא, זה בסדר, תודה." עונה הנער.
"בכיף, אל תהסס לבקש עוד כמה."
"אז איך היה החופש?" קובי פונה אלי שוב.
"רגיל לגמרי." אני מגלגל את עיני.
"הדודה?"
"כן"
"הבעל שלה?"
"כן."
"אווץ'."
"בהחלט."
"טוב, תסתכל על הצד החיובי, לפחות עכשיו אתה נפטר מהם לחודשיים נוספים."
"כן, אני מניח שעד אז הסימנים הכחולים כבר ירדו."
"ולך איך היה?"
"אתה יודע, אלכוהול, חברים, קצת חשיש..לא משהו מיוחד."
האוטובוס הישן בצבע הירוק עוצר בתחנה.
"יאללה, בוא." הוא טופח על כתפי. "חוזרים הביתה."
*
איפה האוטובוס. איפה האוטובוס?!
למה אני צריך לחכות חצי שעה בשביל איזה אוטובוס מפגר, וששני ערסים מפנימיה נידחת יתקעו לי סיגריה ביד? אני נראה להם מעשן?
טוב, אז אני באמת מעשן, אבל אני בדיוק בגמילה, אז הם לא ממש עזרו לי. חוץ מזה שאני לא לוקח סיגריות מערסים. אני אדם על רמה, אצלי רק הסיגריות הכי טובות. לא הפושטיות האלה.
הסיגריה הזאת תפסה אותי במקום לא טוב; אני עצבני בגלל האוטובוס, אני עצבני בגלל ההורים שלי ובכללי, אני פשוט עצבני.
אבל אני לא אגע בסיגריה!
המצית בכיס שלי, אני יכול לשאוף את העשן אל גופי אם רק יתחשק לי.
המוח אומר לי לא, דוד שלך מת מזה, אתה עושה שטות, נכון, גם ככה לא סבלת אותו, אבל אל תיקח את הסיגריה, לא. אבל אני לא יכול למנוע מהאצבעות שלי לגשש במרץ אחר המצית, להדליק את הסיגריה, לשאוף לקרבי עשן, להיאנח בהקלה אינסופית ולשקוע במחשבות.
אני רק רוצה לראות אותה, ולהריח אותה שוב, מין ריח כזה, מיוחד. לחבק אותה חיבוק רחב וליפול אל תוך זרועותיה. לשבת איתה ולספר לה הכל. לומר לה שהתגעגעתי אליה כל כך, והיא היתה כל כך חסרה לי באותן שעות ריקות. והיא תחייך אלי את החיוך הטוב שלה, ושנינו נהיה שם, רק אני והיא, שותקים, אבל שתיקה טובה. כי אנחנו לא צריכים מילים כדי לתקשר. איפה האוטובוס?! אני חייב כבר להגיע אליה.
אוטובוס אדום, חדש ונוצץ עוצר בתחנה. במצב רוח מרומם אני זורק את הסיגריה הבוערת מחוץ להישג ידי ועולה על האוטובוס. סוף סוף הוא הגיע. מצוין, אני חייב כבר לראות את סבתא שלי.
*
בום. בום. בום. בום. בום. בום. בום. בום. בום. בום. בום.
אני מתופפת באצבעותי על גבי זגוגית תחנת האוטובוס בקצב אחיד. בום. בום. בום. בום. בום. בום. אני מכפילה את הקצב. בום בום בום בום בום בום בום בום בום בום בום. בום בום. משלישה אותו. בום בום בום בום בום ב-בום בום בום בום ב-בום בום בום בום בום בום ב-בום-בום בום.
בום בום בוםבום בום בום.
אני מסרבת לשמוע לפקודתם ומתקרבת צעד אחד לכיוון אל האש המתיימרת. אף על פי שאני רחוקה ממנה, אני יכולה להריח את העשן ולראות את הצבעים שורפים את כל מה שהכרתי. האדום עולה למרחקים והכתום נוצץ. העשן המסתלסל מעלה דמעות בעיני ואני ממהרת להסיט את מבטי.
בום בום בו-בום בום.
האש מתפשטת למרחקים. כבאיות מגיעות לאיזור ורעש הסירנות העולות ויורדות ממלא את אוזני. שורות של אנשים קטנים במדים אדומים יורדים משם, עטויים בחליפות מגינות, אל תוך פני האש. אני צופה בהם בעודם הולכים שורות שורות ומתחילים בקרב. מים מול אש.
בום בום בום בום בוםובםבוםבוםובוםבוםום.
הם בסדר, אין לך מה לדאוג. הכל בסדר. תירגעי. די להיות כל כך היסטרית.
בום בוםבוםבום בום בום בום בום.
הם רק הלכו היום לפארק. אז מה אם הוא נמצא פה? איזו סיבה בעולם יש למשפחה העצלנית שלי להישאר הפארק במשך ארבע שעות?! אמא ואבא ונמרוד בטח כבר בבית ורק אני מחכה כאן כמו טיפשה. הם יצחקו עלי כשישמעו שהייתי פה בכלל. אני כזאת פרנואידית.
בום בוםבום בום בום בוםבום.
לא, זה לא מתאים להם. הם בחיים לא היו בפארק יותר משעה. אמא בטח פרשה את הסדין ושמה אוכל, נמרוד אכל את הכל והם הלכו הביתה. זאת משפחה ששונאת לטייל.
בום בום בוםבוםבובםבום בום.
אנשים מתחילים להתאסף. הם מתאגדים ביחד וצופים באש, שממשיכה להתפשט דרומה. מרחיקים אותם משם. כמויות אדירות של מים זורמות, ולאט לאט מתחילים לצאת אנשים.
הכבאים בחולצות האדומות נושאים אנקונדות. אני שומעת מלמולים . יש שמועות שהשריפה הוצתה בגלל סיגריה בוערת.
בום בום בוםובום בוםובםבוםבוםבבוםבום.
הכבאים נושאים את האנקודות עליהם שוכבים אנשים פצועים. או מתים. אי אפשר לדעת.
בום בום בוםב וםבוםבוםבוםבובם.
אולי האנשים שנשואים על גבי האנקודות אלה גופות. גוויות של אנשים שפעם היו עולם שלם. אולי באיזשהו מקום מישהו יתגעגע להם. אולי זה האבא שלהם שאיבד ילד קטן. אולי זה בעל של אישה, או אישה של גבר. אולי זאת ילדה קטנה שחיכתה להורים שלה שיחזרו מטיול. אולי זה החבר הכי טוב של מישהו.
בום בוםבום בום.
ואולי אף אחד לא יתגעגע אליהם. אולי הם מסוג האנשים שנועדו להיות לבדם תמיד. ללא אבא שיבכה עליהם או אמא שתקרוס כשיודיעו לה שבנה מת.
די לחשוב מחשבות כאלה.
בום בום בוםבוםבוםבובםבום.
הם בסדר.
בום בום בום.
הכבאים ממשיכים לצאת מהלהבות. ממרחק כלשהו אני רואה חפץ מוכר. דגל בצבעי צהוב לבן.
הדגל של נמרוד.
אני רצה לעבר אותו המקום, רק כדי לוודא שזה לא זה, כי זה בטוח לא זה. אני מפלסת את דרכי בין אנשים שרצים לצדדים ברגע שרואים אותי. שוטר אחד עוצר אותי.
"ילדה, מה את עושה?"
הוא נוגע בכתפי. אחיזה שלא משחררת. אני נאבקת.
האנקונדה עוברת במרחק של כמה מטרים ממני אבל אני מצליחה לראות את הדגל של עידו מציץ מכיס של ג'ינס.
והלב שלי צונח.
בום.
כשמעירים אותי, הפרצופים מולי בוהים בי. הם ממלמלים דברים. בהתחלה אני חושבת שהנה אבא ואמא שלי. אבל הפרצופים מולי הם של אנשים זרים לי שמדברים מהר מידי.
"את בסדר, ילדה?"
"ילדה?"
"ילדה, את התעלפת!"
"שמישהו יביא לה כוס מים"
רק קול של אדם אחד מצליח לחדור אלי מתוך ההמולה.
"ילדה, מה השם משפחה שלך?"
"ווינברג." אני עונה חולשות.
"אני צריך שתבואי איתי."
אני קמה והודפת את האנשים. הוא מוביל אותי אל מתחם מאחורי שלוש ניידות.
"את מזהה אותם?" הוא שואל.
שתי גופות. ולמרות המבט הזעזוע שנסוך על פניהם אני מזהה אותם. הם עדיין אמא שלי ואח שלי.
אני בוהה באוויר. האיש בא אלי ומחבק אותי.
אני הודפת את האיש באגרופים קמוצים בשעה שדמעות מתחילות לזלוג מעיני. "אתה הרגת אותם." אני צורחת. צרחה ארוכה. אני דוחפת אותו לאחור. הוא שומר על יציבות ומחזיק אותי חזק. הוא מחבק אותי, ואני נאבקת בו. "הרגת אותם, אתה הרגת אותם." אני בוכה. "הם לא מתים." אני מתייפחת בקול ולא איכפת לי שמסתכלים עלי; לא איכפת לי אם הם חושבים שאני מטורפת; אני פשוט בוכה לחיקו של האיש הזר הזה, ויודעת שהנה הפכתי לאותם אנשים שכשהם ימותו אף אחד לא יתגעגע אליהם. אותם אנשים שנועדו להישאר לבד.
*
ולחשוב שהכל קרה בגלל בקבוק קולה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 11 שנים ו-9 חודשים קצת קשה בהתחלה לעקוב אחר האירועים.... The Wolf
-
לפני 11 שנים ו-9 חודשים זה היה פשוט מרתק!!!! תכתבי כל יום! מכורה לדמיון (ל"ת)
-
לפני 11 שנים ו-9 חודשים חחחחחחחחחחחחח תודה רבה אריאל (ל"ת)
-
לפני 11 שנים ו-9 חודשים תודה לך! באמת!! מכורה לדמיון (ל"ת)
-
-
-
לפני 11 שנים ו-9 חודשים זה גאוני! fairy tale
גם אפקט הפרפר זה דבר גאוני. כתבת בצורה זורמת ומקסימה, וחבל שהסוף כל כך עצוב :-/
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 12 שנים ו-2 חודשים את כותבת בצורה מדהימה ומעניינת. יחיאל
אני חייב לומר שנהניתי מאוד מהכתיבה, אבל למרות שזה הרעיון של אפקט הפרפר,
העלילה קצת התבלגנה לי בראש.. הקישור בין הסצינות קצת היה כושל לדעתי.
אבל חוץ מזה, נהדר. כתיבה ריאליסטית שמתארת את המציאות בצורה מצוינת.
נהדר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים תודה יחיאל!! :) אריאל
כן, אני מסכימה שהקשר בין הסצינות היה די כושל, אולי כי ניסיתי להתחכם יותר מידי, החיבור בנהין לא היה מוצלח כל כך
ותודה שוב!! :)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים ווי& אני אוהבת את אפקט הפרפר& הבלגית המעופפת
-
לפני 12 שנים ו-2 חודשים חחחחחחח תודה? אריאל (ל"ת)
-
-
