"מי אני?" שאלה הילדה הקטנה עם צמת הזהב והחיוך המלאכי. לפניה עמד גבר גבוה ורזה עטוי ברדס בצבע שחור משחור שנדמה כי שאב את כל הצבע והיופי שסביבו. "את בתי, וכך תהיי תמיד" אמר בקולו הצורמני והעייף. עיניה נפערו מאי אמון והיא פרצה בבכי "אינך יכול להיות אבי" קול מתוק שהיה ממס כל לבב מלבד זה של הגבר בברדס בקע מגרונה. כקול דמוי לחישה שמעה הילדה ישירות אל תוך אוזנה "את אינך רוצה להאמין, אך את יודעת שזה נכון". לפתע בקע מגב הילדה אור לבן בוהק שגדל והתעצם עד שהפך לזוג כנפי מלאך אדירות בעלות מראה מרהיב. "הסתלק ואל תשוב לכאן יותר!" זעקה הילדה בקול מעט רועד . הגבר השיל מעליו את הברדס ומתחתיו נראה גבר יפה תואר עם חיוך מרושע שהרס את תווי פניו הנאים "כך אומרות שפתייך אך ליבך עימי, ולו אני אקשיב, אחזור במועד שבו תזדקקי לי ביותר" אמר בקול מלא כוונה בעודו עוטה את הברדס ונעלם אל הצללים. "אחכה לך , אבי, אבי החיים" מלמלה לעצמה בקול חלוש.
******
כך חיכיתי לו בציפייה שיבוא וייקח אותי עימו כי הוא אבי, אך אמי שדוחה את המועד,
כי אני ביתם של המוות והאלה הגדולה, האלה רבת החסד שעליי שומרת מכל משמר אך לוכדת אותי בין קירות עולם קטן.
שומרת את כוחי האינסופי לעת שבו אבי שייקח אותי, הוא תמיד בא ולוקח אותי , כך יהיה תמיד ואז אוכל לשוטט לי בעולם הגדול לעשות הכל חוץ מלהיות בעולם הקטן , זה שנתון לחסדיה של אמי , בו לא אוכל להיות, לא באמת.
ובין ציפית לאבי אז ובין אם לא, הצטערתי על אובדנו של העולם הקטן, כי עולם קטן גם הוא עולם ומלואו.
עולם בו למדתי שיש טוב ויש רע, בו למדתי הונאה ורמיה אך גם רחמים ואהבה. אני אוכל להיות בעולם הגדול אך כצל ולא יותר , כי מי שהיה ואיננו.
אמי היא שנותנת לי את מקומי בעולם מוגבל ומלא רגשות ואבי שמשחרר אותי אל ריקנותו האינסופית.
אמי היא האל ואבי הוא מוות ,אך מי אני אתם כבר יודעים, אני היא החיים ואני היא הנשמה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
