בפעם הראשונה שראיתי אותך, כשהצצת בחיוך נבוך אל תוך החדר- כבר ידעתי שאתה שלי. ידעתי שלכדתי אותך ברשת, ידעתי שכישפתי אותך.
כולם מסביבי ראו את זה מיד, חייכו, הנידו בראשם ואיחלו בלבם הצלחה לשנינו. הם אמרו שאנחנו זוג משמיים, מתאימים כמו זוג יונים...
אפילו אני התחלתי להאמין לזה, כשהופעת לעוד ועוד ביקורים, והשיחות שלנו נמשכו עד לשעות לא אנושיות בלילה.
הכל הלך כל כך נהדר, עד הרגע שהפחד השתלט עלייך, ובמקום להמשיך בדרך בה הלכנו, קפצת מהצוק אל האפלה- ואת ליבך לכדה אחרת.
זה כאב, לאבד אותך. אני עדיין תוהה אם אתה יודע כמה. במשך שבוע שלם לא הצלחתי לחשוב על כלום חוץ מזה ששוב איבדתי את מי שחשבתי שיכול להיות האחד שיירפא אותי סוף סוף, ישחרר אותי מהכלא הקודר שבו כלאתי את עצמי- בלי יכולת לזוז ועם חשש תמידי להיפגע.
ישבתי מתחת לעץ התותים ונעצתי ציפורניים בזרועותיי, כי הכאב הגופני, הפיזי, היה פחות גרוע מהכאב שבליבי המרוסק, ובאיזושהי דרך חולנית, הוא אפילו הועיל בלמתן אותו.
אני לא יודעת איפה מצאתי את הכוחות לקום מתחת לאותו עץ, לפתוח את ההודעה ששלחת לי ולהשיב ששבת היתה מצוינת, אפילו עם סמיילי טיפשי מחייך.
אני יודעת שהיו לי אז דמעות בעיניים.
אח שלי לא הבין מה קרה לי, ואני שיקרתי וטענתי שטרקתי לעצמי את הדלת על האצבע...
מה שהיה הכי מכאיב זו העובדה שאתה לא ראית את הדמעות. אם היתי משקרת לך לגבי זה, אולי היתי מרגישה יותר טוב עם עצמי, כי לכל הפחות שמת לב למצוקה שלי.
אבל אני כנראה שקרנית טובה משהעזתי לחשוד, ואפילו כשחיבקת אותי והרגשת את הרעד שלי, וראית את הלסת המהודקת שלי, לא שמת לב למה שעובר עלי.
רציתי לצרוח, רציתי לחנוק אותך בו במקום, רציתי לפרוץ בבכי, רציתי להמשיך לחבק אותך לנצח. אבל במקום כל זה פשוט שתקתי.
אני יודעת איך זה יהיה איתה, אתה תאהב אותה יומיים- זה הזמן שצריך כדי להבין מי היא ומה היא, וכמה שאתם לא קשורים בשיט! אמרתי לעצמי, אני פשוט צריכה להחזיק מעמד בזמן היומיים האלו, ואז להיות פה- מוכנה לנחם אותך על 'אבדתך'... ובאמת, צדקתי. יומיים אחרי כן, היא כבר לא מוכנה לדבר איתך. היא מסננת אותך, היא מספרת לי כמה שאתה חופר ומציק ושהיא לא מבינה מה לכל הרוחות אתה רוצה ממנה. ואני רואה את כל זה, אני רואה אותה מרסקת לך את הלב- ואני פשוט צוחקת. לא הצלחתי לשמור את עצמי שלמה בשביל לנחם אותך, זה גדול עלי, ואני לא כל כך אצילית כנראה...
כן, עדיין יש דמעות בעיניי, אבל אני מגחכת עד שהבטן שלי כואבת. אני יודעת שזה מרושע, ואני יודעת שהבטחתי לעצמי שלא לעשות זאת, אבל זה פשוט חזק ממני...
והזמן חולף.
אני בועטת בעצמי בכל פעם שהמחשבה על האהבה שלי אלייך עולה לי לראש, ובאיזשהו שלב- תתפלא- זה ממש מתחיל לפעול! הכאב נעלם, מתחלף בשעשוע קודר, הלב המרוסק שלי אוסף את עצמו וחוזר להיות שם- עם הבדל אחד קטן ומשמעותי, אתה כבר לא חלק ממנו, הוא לא צריך אותך כדי להיות שלם...
מוזר, אבל המחשבה הזו כואבת כמעט כמו לאבד אותך שוב.
כי הפכנו לידידים, הידידים הכי טובים שיש! יודעים את כל הסודות הכמוסים ביותר אחד של השני, עוזרים זה לזה בכל דבר מטורף שרק קיים, מנהלים דיונים פילוסופיים על טרמיטים, שעווה והאל יודע מה לא. אני מתחילה להאמין שאולי באמת זה הכי טוב, להיות סתם חברים אך לא יותר, מגלה שאני באמת יכולה לראות בך רק ידיד, ואפילו שאני נהנית מכך.
ואז אני מגלה שאתה שוב מאוהב בי. אני רואה את זה בעינייך, ויש בי יותר ממעט שמחה לאיד כשאני חוזרת על המילים שאתה עצמך אמרת לי פעם: הקשר שלנו הוא כמו אחים.
אני יודעת כמה זה כואב לך, יודעת טוב מאוד. ואני רואה בעיניך שאתה מת מבפנים, יודעת שאני הרגתי אותך, מרגישה את הרעד הכאוב שעובר בגופך כשאתה מחבק אותי, ומרגישה שאתה לא רוצה לעזוב, אבל עכשיו אני זו שמתרחקת ולך כבר אין שליטה על זה.
אני כותבת את כל זה כדי שתדע- אני לא שמחה לשבור לך את הלב, זה פשוט שאני לא יכולה להרשות לך לשבור את שלי פעמיים.
אני אוהבת אותך, כמו חבר טוב, כמו אח. לא יותר מזה. מצטערת, אבל אילפתי את עצמי במשך כמעט חצי שנה שלא להיות מאוהבת בך.
נחש מה- זה פעל....
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
