שלום, זה הסיפור הקצר הראשון שאני מפרסמת בסימניה מסיבה שאני לא מרבה לכתוב סיפורים קצרים , אני כותבת שירים קצרים, קטעים , וסיפורים שיכולים להיות טרילוגיות לפחות..., אז מקווה שתהנו
------------------------------------------------------------------------------------
הם צוחקים, תמיד צוחקים לפני שמבינים.
הצחוק הוא אינסטינקט אצל בני אדם, כשזורקים להם את האמת בפנים הם צוחקים או בוכים,
אבל כשהם מכירים באמת הם צוחקים ולמה? אף פעם לא קיבלתי תשובה.
לורן לא הייתה גאונה אבל פעם חשבתי שכן.
קוראים לי דניאל והסיפור שלי התחיל כמו כל יום של נער רגיל, ביום לימודים נורמלי של התיכון.
"דניאל!" צעק נער שעמד ליד השער לתיכון "רייבן" מצידו הפנימי.
דניאל רץ לשער לפני שהשומר יסגור אותו, השומר תמיד סגר את השער בשמונה בדיוק ועכשיו היה שתי דקות לשמונה,
דניאל היה במרחק של ארבעה בניינים כשהשומר התחיל לסגור את השער והגיע בדיוק בזמן להידחק בשער בעוד השומר סוגר אותו מאחוריו, דניאל הלך לכיוון הנער, דניאל היה גבוה ממנו כמעט בראש והיה מנוגד לגמרי במראה החיצוני אליו, דניאל היה רזה עם שיער שחור בוהק בתספורת קצרה, הוא לבש ג'ינס כחולים מעט משופשפים ,חולצת טריקו
שחורה עם הדפס של יבשת אמריקה הצפונית מחלקי משפטים ומעליה מעיל רוח שחור , ואילו הנער השני היה שמנמן עם
שיער שמנוני המהלך בקו הדק שבין בלונדיני לחום, הוא לבש מכנסי שלושה רבעים עם הרבה כיסים, חולצת טריקו
ירוקה חלקה ומעט בלויה ומעליה קפוצ'ון בצבע דומה. "היי לני, כדאי שנזוז עוד דקה אמור להתחיל השיעור,
יש לנו רק איזה השלוש דקות" לני גיחך ורץ לכיתה בעקבות דניאל, לפעמים תהה לני למה דניאל נשאר חבר שלו ותמיד
מסרב לבלות עם הבנים המקובלים, דניאל חכם מלני בהרבה, הוא נראה יותר טוב ולמרות שהוא לא בחבורה של הבנים
המקובלים עדיין חצי מהבנות השכבה דלוקות עליו , שניהם רצו לכיתה והגיעו כמה דקות בודדות לפני המורה.
"שלום תלמידים, בסוף השיעור אני אומר לכם מי הצוותים בעבודה העיונית", 'לא יכולת להתחיל שיעור עם משפט יותר
גרוע' חשבתי לעצמי , אם בדרך כלל התלמידים לא מקשיבים עכשיו הוא נתן להם נושא משותף שיעסיק אותם, הם חושבים
עכשיו רק על מי בטח יצא להם בצוות ובמקרה של כמה בנים - מי יקבל את השותפה הכי חתיכה, אני לא עסקתי בדברים
כאלה, גם לא התעניינתי בשיעור , אני חשבתי על דברים אחרים , איך הייתי רוצה לעזוב את המקום הזה, איך כנראה
לא אעזוב.
לני דיבר איתי כמעט כל השיעור, לקראת סוף השיעור הוא אמר "רק נדמה לי או שלורן מסתכלת עלינו" הפניתי את
הראש וראיתי אותה בדיוק מזיזה את הראש, "נדמה לך" אבל היא הסתכלה , היא הסתכלה עליי.
בדקה האחרונה המורה הוציא דף שעליו היו רשומים הצוותים ונושא העבודה, והתחיל להקריא "דיאנה ולוגן..."
לוגן הסנוב נתן לחברים שלו כיפים מתחת לשולחן ושלח לדיאנה קריצה שרמיזה שבה מצדיקה סטירה טובה, דיאנה
היא אחת הבנות הפופולריות והתשובה שלה לקריצה היו כמה הפגנות מוגזמות של גועל, בני אדם, לפעמים אני
פשוט לא מבין אותם, "...לני ובן..."לני ובן , אין צוות גרוע יותר- הם פשוט לא מסוגלים לסבול אחד את השני,
הוא נהנה לעשות לתלמידים דווקא במסווה של אי ידיעה.
"... לורן ודניאל על תאים אנימלים..." לני נתן לי מכה בכתף ואמר "יפה", לורן הסתכלה עליי (שוב) ואני שלחתי
לה חיוך קטן שגרם לה לגחך טיפה, לורן הייתה הבת המקובלת היחידה שהייתה נחמדה לאנשים ונוסף על זה היה לה
גם שכל, לאחר עוד כמה צוותים די גרועים הוא שחרר אותנו.
אחרי השיעור לורן יצאה מהכיתה מהר והצלחתי לתפוס אותה בדרך לשיעור היסטוריה.
"לורן?" היא ענתה ב"כן?" ואז הפנתה אליי את המבטה, היא טיפה הופתעה שזה הייתי אני,
"רציתי לדבר איתך בקשר לעבודה " יכולתי לראות אכזבה בפניה "אההה...", "אפשר להי..." לורן קטעה אותי והתחילה לדבר מהר כשהיא מסתכלת על הרגליים שלה , "אני יכולה לעשות את העבודה לבד ולהגיש בשם שנינו זה בסדר במילא כל הבנים עושים את זה", היא כבר התכוונה ללכת משם כשאמרתי "אני לא כל הבנים" חייכתי, היא צדקה באמת שכל הבנים שהיו בצוותים עם בנות הפילו עליהן את התיק אבל אני לא התכוונתי לעשות את זה.
"אתה לא חייב, אני הצעתי" אבל היא נשמעה מעודדת והסתכלה עליי.
"התכוונתי לומר קודם, אפשר להיפגש אצלי בשביל לעשות את העבודה וגם רציתי לשאול מתי את יכולה?" ניסיתי לא להישמע גס רוח ואולי קצת הגזמתי כי כמה בנות שעברו במסדרון התחילו להתלחש בינהן.
"אני לא יודעת , מתי צריך להגיש את העבודה בכלל?"
עמדתי לומר שכדאי ללכת לבדוק אבל בדיוק אז התנגשה בי מישהי מאחורה, "סורי, אממ... דניאל" זאת הייתה אנג'ליקה
אחת מחברותיה של לורן.
"לורן ,חיפשתי אותך, החלטנו לבטל את היציאה היום" לא נראה שזה מזיז לה כל כך אבל היא עדיין שאלה "למה?" ,
"מה? לא ראית? בגלל העבודה, צריך להכין אותה לעוד ארבעה ימים!",
"את צוחקת? בבקשה תגידי לי שאת צוחקת" לורן נלחצה ודי בצדק,
"הלוואי והייתי, עכשיו אני צריכה לשבת בבית יומיים רצוף לגמור את זה",
"טוב.. אז נצתרך להתחיל כבר" אני לא בטוח שהיה זה מקומי להגיב באמצע שיחת הבנות אבל הצילצול התקרב.
"דניאל עושה איתך את העבודה?" אנג'ליקה אמרה בפליאה.
"כן" עניתי, פתאום נורא הבנתי את הבחור שנטש אותה עם העבודה, יהרוג אותה לפנות אליי לפחות כאל מי
שנמצא בחדר? , "יש לך כזה מזל, לא שאת צריכה עזרה אבל עדיין ",
"אני בטוחה שדניאל יכול לעזור לי, נכון?" לורן פנתה אליי וכמובן עניתי ישר "ברור, בכל דרך שאוכל" חייכתי את החיוך שלי שבדרך כלל משחרר אותי מחובות ואנג'ליקה החליטה סופסוף שאני ראוי לכך שתסתכל לי בעיניים .
"טוב ,עוד ארבע דקות צלצול ואני צריכה לרוץ לקצה השני של בית הספר, תאחלו לי בהצלחה" והיא כבר התחילה בריצה.
"בהצלחה!" צעקנו לעברה אני ולורן.
"היא לא תספיק להגיע בזמן" אמרתי אחרי שהיא התרחקה.
"כן, אני רואה באופק הרבה הודעות SMS כועסות על ריתוק כי היא איחרה , תסלח לה על הגישה שלה זה שום דבר נגדך" היא הדגישה את המילה 'נגדך' כך שלא כל כך הבנתי את כוונתה .
"אין בעיה, בכל אופן, צריך לקבוע שני מפגשים לעבודה הזאת"
"כן, מחר אפשר אבל בעוד יומיים אי אפשר בגלל המשחק הגדול"
"ועדיף שלא לעשות אותה ביום האחרון, היום ומחר?"
"כן, הכי טוב, נוכל לעשות את זה אצלך?"
"אמממ...לא חשבתי שנצתרך לעשות את זה כל כך מוקדם, היום אפשר אבל מחר, אמממ... עושים משהו אצלי בבית"
"זה בסדר, מחר אפשר לעשות את זה אצלי, אז נתראה אחרי הצלצול האחרון ליד הספריה?"
"קבענו" ורצנו לשיעור בשיא המהירות.
***
הלכנו לבית שלי ועלינו לחדר שלי.
"יש לך חדר ממש מגניב"
החדר שלי די גדול, עם מרחב כמו שאני אוהב, הרצפה עשויה פרקט שחור אבל בדוגמא של עץ, יש לי שולחן מחשב בצבע כחול שקוף, עליו ישנו מסך מחשב שמסגרתו שחורה,קלידים שמתחברים למחשב ומקרופון, על כיסא המחשב הכחול היה זרוק מעיל העור שלי, בצד החדר על יד ארון הבגדים היה כדורסל ולא רחוק עמדה גיטרה חשמלית בצבעים שחור ועץ חום שעוד מחוברת למגבר מכיוון שנגנתי עליה בבוקר.
"כן, אני מניח שהוא די מגניב" השתדלתי לחייך, אני תמיד שומע את התגובה הזאת.
***
"אנחנו עובדים על זה כבר שעות ועוד לא גמרנו חצי" היא אמרה בתסכול.
היא צדקה, אפילו חצי לא היה מוכן עדיין , אני עשיתי את הרוב ובכל זאת יכולתי ליותר, פשוט היה משהו שהמשיך להסיח את דעתי...
"אתה יותר חכם משחשבתי"
"את יותר עצלנית משחשבתי" אני כמו זומבי, זה עדיין הפריע לי...
"מה מטריד אותך?" היא פתאום התיישבה על קצה כיסא המחשב לידי.
"למה את חושבת שאני מוטרד ממשהו?" ניסיתי לא להסתכל עליה, 'יכול להיות שהיא יודעת?' חשבתי לי.
"אני לא חושבת, אני יודעת" ידעתי שהיא מחייכת, היה אפשר להרגיש את זה, אבל לא הרמתי אליה מבט.
"איך את יודעת?" היא לא יודעת עדיין שום דבר, אני יכול עוד לשנות את זה, לעצור.
"אתה בוהה במסך המחשב כבר 20 דקות ומאז שהגעתי אתה מנסה לא להסתכל עלי, וכמובן אני גם בחורה" היא הייתה נורא עדינה כשאמרה את זה, אז הייתי בטוח שהיא לא יודעת אבל כבר אי אפשר לשנות את זה, היא נגעה לי בעדינות עם אצבעה בסנטר ואז הסיטה את מבטי אליה, היא הייתה כל כך קרובה שיכולתי להריח את ריח היסמין, על ידה היה פצע קטן שדימם, בלעתי את הרוק כשהיא התקרבה עוד קצת והניחה את ידה על כתפי.
"מה קרה לך ביד?" היא הסמיקה ונרתעה ממני, היא הסתכלה וענתה כמעט בלחישה "סתם, נפלתי..." היא התיישבה חזרה על המיטה שלי, העלבתי אותה, לא לזה התכוונתי.
הסתובבתי על מקומי והתקרבתי לעברה, עצרתי בעצמי והנחתי יד על ידה, היא הרימה אליי את המבט וחייכה, היא התקרבה עוד קצת ומשכה אותי אליה, התנשקנו , אחרי דקה או שתיים התנתקנו זה מזה וחייכתי אליה, עכשיו כבר אי אפשר להתחמק מזה.
הסתכלתי על השעון והיא שמה לב.
"המשפחה שלי חוזרת עוד מעט ואני לא בדיוק אמור להביא לכאן אף אחד,מחר אצלך?" היא חייכה חיוך גדול יותר ונראתה מאושרת.
"בסדר" היא קמה ללכת ועצרתי אותה, היא לא נראתה מופתעת, הרפיתי ממנה והושטתי את היד לעברה בתנוחה של ג'נטלמן, "תרשי לי ללוות אותך לביתך" היא צחקה אבל שילבה את ידה בידי וכך ירדנו במדרגות , יצאנו החוצה והלכנו כל הדרך לביתה
***
"תודה" היא אמרה בחיוך לפני שהספקתי לומר מילה היא התקרבה ומשכה אותי אליה לנשיקה, זה היה קרוב, צריך רק עוד קצת, נישקתי אותה חזרה והיא חייכה ונכנסה מבעד לדלת.
***
"סוף כל סוף , גמרנו" אמרתי בנימה שמחה אם כי קצת בעצב, היא שמה לב לעניין והסתכלה עליי במבט תוהה.
"אתה לא שמח שהעבודה המעצבנת הזאת מאחורינו?" היא התקרבה אליי.
"כן..ולא" הסטתי את שערה אל כתף שמאל בצורה העדינה ביותר שיכולתי.
"למה לא?" היא שאלה מחויכת בעודה מצפה לתשובה אחרת משיכולתי לתת לה.
"כי עכשיו אין שום דבר שיסיח את דעתי" ליטפתי את עורה החשוף בגב ידי , ולאט לאט היא עצמה את עיניה בפעם האחרונה.
***
"שמעת על הבלונדינית מהכיתה של מר האריסון?", "ראית חדשות אתמול? זאת באמת לורן?", "שמעתי שמצאו אותה באמבטיה , בחיים לא הייתי מאמין עליה", "היא לא הייתה האדם הכי מאושר אבל התאבדות?" , כך התחילו רוב השיחות באותו בוקר. לורן נמצאה בחדר האמבטיה שלה כשמזלג תקוע בצווארה לאחר שהיא דיממה למוות. המורה לביולוגיה דחה את הגשת העבודה בשבוע ועדיין אנשים לא שמחו, כולם אהבו את לורן וזה היה להם קשה.
באתי לצאת יחד עם שאר התלמידים עם הצלצול כששמעתי את המורה קורא בשמי.
"דניאל? עליי לדבר איתך" סימנתי ללני שיצא והמורה חיכה שכל התלמידים התרחקו מהכיתה לפני שסגר את הדלת עם הבריח והחל לדבר.
"עבודה יפה , אבל באמת שזו הייתה חייבת להיות לורן?זה עדיין לא נראה כל כך טוב".
"הייתי חייב אותה, היא הספיקה" חייכתי את החיוך הלא מאולץ שלי שרוב האנשים היו נרתעים ממנו קילומטר.
"אני עדיין חושב שיכולת להסתפק בלני, הוא מתאים ומעלה פחות חשד" החיוך נעלם לי מהפרצוף ותפסה את מקומו הבעה זועפת .
"הוא זכר, אתה יודע שאני לא מסוגל להיזון מזכרים" החלטתי למשול העצמי ולהישאר עם פנים חתומות.
נראה שהוא איבד את העניין בשיחה ואמר "בסדר, רק תשמור על פרופיל נמוך בזמן הקרוב" אילולא נימת קולו הייתי עלול לפרש את ההערה הזו כהטפת מוסר.
"שהיה" פלטתי בין שיני ויצאתי מהכיתה, לני חיכה לי בחוץ.
"מה הוא אמר לך?" הוא שאל ביותר בקשה להסחת דעת מאשר סקרנות.
"הוא אמר שאני לא חייב להגיש את העבודה אם אני לא מסוגל" תשובה נפלאה שנתנה לי את ההזדמנות להתחמק משיחה מזויפת.
"אוווו.. אני מצטער בן- אדם, אני יודע שחיבבת אותה" הורדתי ראש כדי לשדר 'אני עצוב מכדי לדבר על זה' . והוא ירד מהנושא והלך לשיעור עזר כלשהו, הייתי חופשי לשעה הקרובה והמשכתי ללכת עם הראש למטה כדי שאנשים לא ידברו איתי, פתאום התנגשתי במישהו, הרמתי טיפה את הראש, זאת הייתה אנג'ליקה, מלמלנו יחד "מצטער", "מצטערת".
היא הסתכלה לי בעיניים כנראה בפעם הראשונה ואני הסתכלתי עליה- עיניים ירוקות בהירות, עור מעט שחום, שיער בצבע חום בהיר שבבהירים , "אתה בסדר?" היא שאלה אותי ואני הייתי מוכן עם תשובה "אולי", היא הסתכלה עליי ועלה לה טיפה סומק על לחיה. היא מיהרה ללכת כנראה כי שמה לכך לב. "נתראה דניאל" היא נגעה לי בכתף והלכה לדרכה, הסתובבתי כדי לראות אותה מאחור, 'עוד' חשבתי לעצמי כמחייך בלב, יצאתי מהבניין אל מגרשי הספורט השוממים מאדם והלכתי לי בזמזום שקט של השיר של קוין –
"And another one gone and another one gone, another one bites the dust"
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
