בקרוב, בעתיד הלא רחוק, כבר לא יהיה יותר צחוק.
גם לא יהיה יותר בכי, אף דמעה לא תזלוג יותר על לחי.
האנשים, למודי מלחמות, יחיו את חייהם בלי רגשות.
רציניים, קפואים, קהי חושים. ללא סימני הבעה על הפנים.
גם התינוקות כבר יודעים, והם בוכים בשקט בריסים יבשים.
לכן, במציאות החדשה שנוצרה בעולם, חומר אחד היה שווה יותר מכולם.
דמעה אחת, שווה כיום הרבה יותר מיהלום.
לפתע, בעיר קטנה בישראל, התרחשה תגלית ששינתה את פני תבל.
כך סתם, באמצע היום, דמעה זלגה מעינה של גברת שלום.
דמעה קטנה, חמקמקה, נפלה לה לרצפה והתרסקה.
גברת שלום ההמומה לא הספיקה לשים עליה את ידה.
נפוצה השמועה על הנס שקרה בישראל, ואלפים נהרו למדינה הקטנה מכל קצוות תבל.
רבבות אנשים הגיעו לדירתה, אבל גברת שלום לא בכתה.
אנשים שונים הגיעו מכל העולם, וכולם רצו את הדמעה לעצמם.
הם ניסו לגרום לגברת לבכות , בשיטות שונות ומשונות.
חלקם ניסו להחטיף, חלקם ניסו להאכיל בפלפל חריף.
מעט ניסו לגרום לה לבכות מצחוק, ומעט בשיטות שלא במסגרת החוק.
כך עברו חודשים רבים, אך גברת שלום נותרה חתומת פנים.
בשלב זה החליטו מדינות העולם לשלוח נציגים רשמיים מטעמם.
כולם רצו לשלוט במשאב הנדיר, ולכן ביום אחד יצאו משלחות מכל עיר ועיר.
ראשי ממשלה ונשיאים, נסיכים, מלכות ומלכים- בחדר אחד קטן כולם מתאספים.
צד לצד כולם יושבים, מדברים ומדסקסים. נציגים ממדינות שלחמו שנים.
פתאום הבינה גברת שלום בתדהמה: "אם כולם פה, אין מי שישתתף במלחמה",
"תראו, כבר שנה שהעולם בלי מלחמות", אמרה גברת שלום והחלה לבכות.
בקצה העין עמדה דמעה שמנמנה, דמעה בוהקת, דמעה של שמחה.
נפלה הדמעה ואחריה באו רבות, ולבסוף כל תושבי החדר היו ספוגי דמעות.
גם לא יהיה יותר בכי, אף דמעה לא תזלוג יותר על לחי.
האנשים, למודי מלחמות, יחיו את חייהם בלי רגשות.
רציניים, קפואים, קהי חושים. ללא סימני הבעה על הפנים.
גם התינוקות כבר יודעים, והם בוכים בשקט בריסים יבשים.
לכן, במציאות החדשה שנוצרה בעולם, חומר אחד היה שווה יותר מכולם.
דמעה אחת, שווה כיום הרבה יותר מיהלום.
לפתע, בעיר קטנה בישראל, התרחשה תגלית ששינתה את פני תבל.
כך סתם, באמצע היום, דמעה זלגה מעינה של גברת שלום.
דמעה קטנה, חמקמקה, נפלה לה לרצפה והתרסקה.
גברת שלום ההמומה לא הספיקה לשים עליה את ידה.
נפוצה השמועה על הנס שקרה בישראל, ואלפים נהרו למדינה הקטנה מכל קצוות תבל.
רבבות אנשים הגיעו לדירתה, אבל גברת שלום לא בכתה.
אנשים שונים הגיעו מכל העולם, וכולם רצו את הדמעה לעצמם.
הם ניסו לגרום לגברת לבכות , בשיטות שונות ומשונות.
חלקם ניסו להחטיף, חלקם ניסו להאכיל בפלפל חריף.
מעט ניסו לגרום לה לבכות מצחוק, ומעט בשיטות שלא במסגרת החוק.
כך עברו חודשים רבים, אך גברת שלום נותרה חתומת פנים.
בשלב זה החליטו מדינות העולם לשלוח נציגים רשמיים מטעמם.
כולם רצו לשלוט במשאב הנדיר, ולכן ביום אחד יצאו משלחות מכל עיר ועיר.
ראשי ממשלה ונשיאים, נסיכים, מלכות ומלכים- בחדר אחד קטן כולם מתאספים.
צד לצד כולם יושבים, מדברים ומדסקסים. נציגים ממדינות שלחמו שנים.
פתאום הבינה גברת שלום בתדהמה: "אם כולם פה, אין מי שישתתף במלחמה",
"תראו, כבר שנה שהעולם בלי מלחמות", אמרה גברת שלום והחלה לבכות.
בקצה העין עמדה דמעה שמנמנה, דמעה בוהקת, דמעה של שמחה.
נפלה הדמעה ואחריה באו רבות, ולבסוף כל תושבי החדר היו ספוגי דמעות.