הוא ישב שם, ושתק. הנער הזה הטריד את המחשבות של קייל שרבטסקי בן השש כבר כמה שבועות והוא תמיד חשב ללכת ולעזור לו, אבל ההורים שלו אסרו עליו, וכשהם הרשו לו הם הרשו לו רק עם אחיו הגדול פיניאס, אז עדיף שלא, כי פיניאס לא נחמד והוא בטח יהיה מגעיל אליו.
יום אחד, הדודה של קייל באה לשמור עליו כי ההורים שלו נסעו, והיא ראתה שהוא מציק לו והרשתה לו ללכת לדבר איתו.
קייל ירד לגן השעשועים שמתחת לבית שלו, והלך אל הנער של הספסל. ככה הוא וחברים שלו קראו לו עכשיו, כי לא היה לו שם והוא פשוט ישב שם ושתק כל היום. היום הוא נראה לא טוב במיוחד. הייתה לו סכין ביד, וזה נראה שהוא מתכוון לעשות איתה משהו לא נחמד במיוחד.
"היי!" קייל קרא אליו. הוא סובב את הראש וקייל ראה את הפרצוף הכי משונה שראה אי פעם. כמובן שהעור הבהיר והעיניים הכהות והשיער הארוך לא היו חריגים, אבל הוא מעולם לא ראה אדם שהיה יותר רזה מאחיו פיניאס. הנער הזה היה הראשון.
"אתה יודע, זה מנומס להגיד היי בחזרה כשמדברים אליך."
הנער עשה לא עם האצבע והצביע על הגרון שלו. אז הוא לא מדבר.
"אני קייל, איך קוראים לך?"
הנער השתעל ואמר בקול שקט וקטן "אין לי שם." קייל לא שמע, אז הוא חשב שהוא צמא והביא לו קצת מים. אחרי ששתה את המים, הנער חזר על דבריו בקול חזק קצת יותר.
"זה טיפשי, בטח יש לך שם, לכולם יש."
הנער סימן לו לשבת על הספסל לידו. "אני לא יודע מה השם שלי. אני לא כולם."
קייל התבלבל קצת ואז החליט שהנער בטח קצת התבלבל בעצמו, קפץ מהספסל ומשך לו ביד. "בוא אליי, בבקשה, דודה שלי תעזור לך לזכור את השם שלך."
"לא שכחתי אותו, אני לא יודע אותו."
הילד בן השש המשיך למשוך את ידו של הנער, והסכין שהחזיק הנער בידו השנייה פצעה את ידו של קייל. הילד התחיל לברוח משם ולצעוק לעזרה שקיבל מיד. הנער, לעומתו, רק בהה בסכין וקירב אותה לגרון. הוא צריך לגמור עם זה. הוא ממילא כבר לא יגשים את החלום שלו. אבל הוא סתם ילד, ולילדים אסור לחלום. ככה לימדו אותו, וככה צריך להיות.
פיניאס, שחזר הביתה מבית הספר באותו הרגע, ראה מה שקרה. הוא רץ אל הנער שעל הספסל וצרח "אם עוד פעם תעשה משהו לאחי אני אהרוג אותך!"
"אני ממילא עומד למות, בוא נחסוך את המשפט הטיפשי שלך."
כמובן שפיניאס לא שמע את התשובה שלו. הוא פשוט זרק את הסכין מידו של האחר והתחיל להכות אותו. אף אחד לא פוגע באחיו התינוק, במיוחד לא סתם דפוק מהרחוב.
ואז הוא ראה את המצב של מי שהוא מתכנן להרוג, ולקח לו את היד והוביל אותו אל בניין הדירות שבה גרה משפחת שרבטסקי. הוא הכריח אותו לאכול ולהתקלח ולהחליף לבגדים שלו, וכשקייל חזר הביתה מבית החולים הוא היה מאושר שהנער הבין שהוא מנסה לעזור לו. הוא פשוט לא ידע מי אמר לו ששם הוא גר.
הדודה, ליזט, לקחה את הנער תחת חסותה. היא נתנה לו את השם היידן ולימדה אותו בבית בנוסף לשיעורי הערב שהכריחה אותו לקחת. הוא עדיין פחד מאנשים ולא ידע איך להתמודד, אבל ליזט גרמה לו להרגיש טוב, שמישהו סוף סוף רוצה אותו. במוסד אף אחד לא רצה אותו. הוא היה רק ילד קטן עם חלום גדול ופשוט, לעמוד על במה ושידרשו ממנו הדרן. אבל לילדים אסור לחלום. ככה לימדו אותו, וככה צריך להיות.
אחרי שנה של לימודים ביתיים ולימודי ערב, היידן התקבל ללימודי מוזיקה. הוא בחצי הדרך להגשים את החלום שנמנע ממנו במוסד. הוא גם נראה נורמלי יותר, ופיניאס התחיל לחבב אותו. הוא עובד אצל ובשביל ליזט, למרות שהיא אמרה שאין צורך בעשיית משהו בתמורה לזה שהיא הצילה אותו ממוות בטוח ברחוב, לא משנה באיזו דרך. הוא יודע שהשנים הבאות יהיו המאושרות בחייו. הוא הולך למצוא לעצמו חברה ולעבוד למחייתו כמוזיקאי, ואם הוא יצטרך לעשות עוד משהו בחייו, זה להודות לאל כל יום שהכיר לו את קייל שרבטסקי.
בלי קייל, הוא עוד היה מאמין שהוא ילד. והוא עוד היה מאמין שלילדים אסור לחלום. אבל הנה הוא, בחצי הדרך להגשמת החלום שלו. אף אחד לא אמר שלילדים אסור לחלום, וככה צריך להיות.
--
מישהו כאן שמע על הארגון של ג'יי קיי רולינג, לומוס? זה ארגון (צדקה או לא) למען ילדים שחיים במוסדות מכל סיבה כלשהי. לקחתי את הדוגמה שלה על מריה ואת ההסבר שהיא נתנה על ילדי מוסדות, ויישמתי את זה כאן.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
