אני כותבת בזמן האחרון יותר מדי התחלות של סיפורים בלי המשך... הממממפף
************
אני חושבת שמתי שהכל נגמר, זה פשוט חוזר בהבזקים. זה כמו קולאז׳ של זכרונות, הכל חוזר, חוץ ממנו, הוא אף פעם לא חוזר.
אני הייתי צעירה, תמימה, זה לא תירוץ למה שעשיתי, אבל אני חושבת שזה לפחות מקל על חומרת המעשה קצת.
אני עומדת לפתוח הכל, כל מחשבה, כל רגש, ואני מקווה שאחרי זה תוכלו להבין אותי, ואולי להרגיש כלפי מעט אמפטיה, כי אחרי הכל, אני הייתי הקורבן, ובסוף, אני קיבלתי את העונש.
אני חושבת שהחלק הנורא באמת לא היה לאבד אותו, אלא לאבד אותי.
***
הייתי בת 16, ילדה טובה כזאת, הייתי בוכה על ציונים מתחת לתשעים, לא ידעתי אז שיש סיבות לבכי, וציון נמוך הוא לא אחת מהן.
החינוך שקיבלתי היה מוקפד, עם גבולות ברורים, לוחצים מדי, אולי זאת אחת הסיבות שבגללן חציתי את הקווים כל כך רחוק. החוקים היו כמעט מטופשים: חצאיות ומכנסיים מתחת לקו הברך, שעת שינה, אפילו בשבת, היא עשר וחצי, בלי מסיבות שבנים משתתפים בהן, ארבע שעות לפחות ללמוד לפני כל מבחן ועוד, ועוד, בלי סוף. להגיד שהיה לי זמן פנוי זה קשה.
כשהוא נכנס לכיתה הרגשתי כאילו מישהו מנסה לעקור לי את הלב, מעולם לא הרגשתי ככה, בטח שלא בעוצמה כזאת. לא הבנתי מה אני מרגישה.
הוא בהחלט היה יפה: גבוה, כהה שיער, עיניים ירוקות עם ניצוץ כזה, שאפשר לראות שאם צריך, הוא יכול להיות רציני, אבל לרוב זה לא קורה, ביטחון בהליכה. ואז הוא הסתכל עלי וחייך. החיוך כאילו הדליק לו משהו בפנים, מאוחר יותר אמרתי שהוא נראה כמו מלאך כשהוא מחייך. החיוך הזה הוא זה שגילה לי שהתאהבתי. אני חושבת שחלק ממני ידע כבר אז שמשהו רע יקרה, אבל מעולם לא ידעתי שהדברים יכולים להתדרדר עד כדי כך.
״סליחה שאני מפריע, אבל כאן זאת י״א3?״ הטון שלו היה מנומס, אבל מתחת לנימוס הזה הסתתר משהו, משהו שבהתחלה לא זיהיתי, אבל עם הזמן, למדתי להכיר כלעג.
״כן, אתה התלמיד החדש?״ מיס וויט קירבה את המשקפיים באצבע אחת, כמו שתמיד עשתה כשהייתה לחוצה. ואני תהיתי על התנועה הזאת, למה שתלמיד חדש ילחיץ אותה?
חיוכו התרחב בהבזק של שיניים לבנות, הוא הנהן פעם אחת בראשו.
״קוראים לך... רגע, היה לי את זה אפשהו, אה, בריאן ט׳ קלייד? זה נכון?״
״בלי ה-ט׳, השארתי את ה-ט׳ מאחור.״ מיס וויט הנהנה, אבל אני, כמו רוב הילדים בכיתה, הסתקרנתי, למה שיסתיר את שמו האמצעי?
רחש קל עלה בכיתה בעקבות כל הלחישות שהמקרה המוזר עורר, מיס וויט דפקה פעמיים על השולחן והוא פסק, כבר למדנו שלא לעצבן אותה.
״אתה יכול לשבת ליד טיילור, שם, בשורה השלישית.״ תמיד ישבתי לבד, והשותף הבלתי צפוי הביך אותי. הסמקתי.
״שלום״ לחש לי בזמן שהתיישב, ״באמת שמקרוב את חמודה, חבל שהבגדים האלה מסתירים אותך״
הסומק בלחיי העמיק.
בריאן דיבר במשך רוב השיעור, והשיעור שאחריו, במשך רוב הזמן התאפקתי ולא עניתי לו, אבל לקראת הסוף, הערה אחת תפסה את תשומת ליבי.
״את מאוהבת, טיילור?״ לחש באוזני מקרוב, קרוב מידי, לטעמי.
״לא״ עניתי מהר מדי.
״ואת האמת?״ שאל ״ זה מישהו מכאן?״
״אמרתי לך, אני לא מאוהבת״ נשמתי עמוק והסתכלתי לו בעיניים, ניסיתי נואשות לשכנע אותו שפליטת הפה שלי הייתה שגויה.
הוא התקרב אלי באיטיות, ואני נרתעתי כל כך שכמעט נפלתי מהכיסא.
״כן, בטח״ הוא גלגל עיניים.
לשמחתי, באותו הרגע נשמע הצלצול המבשר את סוף היום. ארזתי את הדברים במהירות וכמעט רצתי אל הדלת, את הדרך הביתה עשיתי כמעט בלי לנשום
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
