אני לא מטורף.
אני בסדר גמור, אני גם לא יודע למה הם חושבים שאני מטורף. אני לא מבין למה הם מנסים לעזור לי, ואיפה אני כלואי. אני רוצה את סבא, ואת האחוזה. אני רוצה את המשרתים, אני רוצה הביתה.
קוראים לי בוואן אשבי, תגידו שזה שם מפגר. לא אכפת לי. אני רוצה הביתה. תנסו להבין למה נער בן ארבע עשרה רוצה הביתה שהוא נמצא במקום שמסתבר שקוראים לו "בית חולים פסיכאטרי".
סבא לא אמר שאגיע לכאן, אז למה אני כאן? למה אני יושב מול שולחן ודף, אוחז בעט ומסתכל על הגשם שיורד מהחלון.
לאבא שלי קראו לינדן. לסבא יש תמונות שלו, לאימא שלי קראו ססילי. אבל הם מתים, אני גר עם סבא שלי שנותן לי כל מה שאני רוצה.
ועכשיו? אני רוצה הביתה. אני רוצה אל סבא.
אני מיוחד. עשו לי אבחון וגילו שיש לי הפרעת קשב וריכוז, ואין לי מושג מה זה. אני יודע שאני רוצה הביתה.
״בוואן,״ אומרת הת'ר, שהיא נערה בגילי, היא גם מטורפת כמוני. והיא חכתה את הורידים שלה. ״מישהו מחפש אותך.״
אני מסיט את מבטי מהחלון ומביט בה, ״ומי זה?״
״אני חושבת שקוראים לו לינדן. לינדן אשבי.״
אני קם, ויוצא החוצה. רואה שני אנשים, האחת בעל שיער ג'ינג'י, והשני בעל שיער שחור עם עיניים ירוקות. ואני דומה להם.
יש לי שיער אדמדם ועיניים ירוקות. ואני יפה.
״בוואן?״ האישה שואלת, ״בוואן שלי?״
אני מתקדם לעברה, מי היא שתקרא לי בוואן שלה. אני לא שייך לה. אני גם רוצה הביתה. ״אני לא שלך, ואת בטח מתבלבלת כי אין פה אף אחד שקוראים לו בוואן.״
הת'ר, שיצאה אחריי, מביטה בי ואומרת, ״תפסיק לשקר כבר, בוואן. אתה מוזר.״
האיש מביט בי, ואני יכול לראות את הנער הצעיר בתמונות של סבא. אני יכול לראות את ססילי ואותו מחבקים אותי.
״היי בוואן, הגעת.״
״הגעתי לאן?״
האישה מחייכת, כאילו הוטב לה. ״למאה העשרים ואחת, ילדי. ידעתי שתגיע.״
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה