אף פעם לא באמת שכחתי את היילי.
קשה לי להודות בזה, לבלוע את הרוק ולהמשיך לכתוב. אבל כן, זאת האמת היחידה. אף פעם לא שכחתי את הילדה ההיא, בעלת השיער השחור והמבט השחור החודר.
אבל באמת, איך אוכל לשכוח את הילדה שהייתה החברה הכי טובה שלי בערך מגיל עשר?
יותר גרוע, איך אוכל לשכוח את אחותי שלא בדם?
ואיך אוכל לשכוח את הילדה שהעלימה את האמון שלי באנושות?
היילי הייתה מיוחדת. שאני חושבת על זה.
היו לה אינספור כשרונות; ציור; שירה; כתיבה; נגינה. היא הייתה גם מאוד חכמה, מה שנתן להבדלים בינינו לגדול ולגדול.
היא הייתה מקובלת, אהובה, אהודה. בעלת ביטחון עצמי מתפרץ ומראה שאין להתבייש בו.
ברגע שראית אותה - היא לא נעלמה מהמחשבות שלך. היא הייתה האנשים האלו שרצו הרבה תשומת לב. וקיבלו אותה.
בעצם, היא קיבלה את כל מה שהיא רצתה. הבגדים, החפצים, החברות, הבנים...
אני עוד זוכרת טוב מאוד איך הגעתי לבית שלה, בית פשוט למראה מבחוץ אבל מפואר מבפנים. נכנסתי מהדלת כי ידעתי איפה המפתח, היא בעצמה הזמינה אותי.
וראיתי אותה, על הספה, באמצע נשיקה סוערת עם.. טוב, החבר שלי נכון לאותה תקופה.
מיהרתי לצאת והם לא שמו לב. יום אחריי היא התנהגה כאילו לא הזמינה אותי... וממנו אני נפרדתי, למרות שהצביטה בלב הרגישה יותר כמו ריסוק.
אני רגילה לסבול בשקט, לסתום ולאטום את פי לאנשים שממוטטים אותי. להיות אדישה לכל הכאב. וגם אז התנהגתי כאילו הכל היה בסדר. כאילו היא לא גנבה לי את החבר.
אחרי זה הם היו ביחד לתקופה קצרה, אבל אז היא זרקה אותו. לא מעניין עוד כשהקשר מותר, אה?
בסופו של דבר היא החליטה למוטט עלי את עולמי. לקחת לי הכל. לגנוב ממני כל דבר מנטלי אפשרי. היא הסיטה חברים שלי נגדי, וריסקה את עולמי, כאילו מאחורי הגב, מעמידה פני חברה טובה. אבל אני ידעתי. ידעתי, ושתקתי.
סבלתי בשקט, נחנקתי ממנה, אבל הצלחתי לעבור את זה. הצלקות התווספו על ידיי, אבל הצלחתי לעבור את הכל בשקט. הצלחתי לשתוק, להירגע. כשעשיתי את זה הרבה אנשים חשבו הרבה פעמים שאני לא אנושית. אני זוכרת חברה אחת, שהייתה צריכה לעבור בית ספר, והיא לא נטשה אותי למען היילי, היא אמרה "יש בך משהו על טבעי אם את מסוגלת ומתכוונת לשתוק כל החיים."
ובאמת שתקתי.
יותר מהכל, אני זוכרת את היום בו היילי מתה. בת שש עשרה במותה. תאונת דרכים. אני זוכרת שהייתי בבית, באחד עשרה בלילה, כשאמא שלה התקשרה אליי בהיסטרייה ובדמעות, ואיך פשוט רצתי לבית חולים.
אמא שלי סיפרה לי במהירות את הסיפור; היילי לקחה את מפתחות המכונית שלה מתחת לאף. וערבבה עם השטות הזאת אלכוהול. והיא אפילו לא למדה נהיגה.
התיישבתי במהירות ליד הכיסא בחדר של היילי. היא לא נראתה במצב סופני. אבל היופי שלה? הוא התפוגג.
הפרצוף שלה נמעך לגמרי. האף היה שבור ותפס צורה נשרית, העיניים פזלו, היו לה כמה עצמות שבורות.
זה כמעט גרם לי לחייך, כמעט הייתי מאושרת באותו הרגע, אבל החנקתי את החולשה.
היא קראה בשמי חלושות והביטה בי במבט שהפך פוזל ולא ממוקד. "אני..." מלמלה. "אני - "
בשלב הזה התעמקתי בתוך הכיסא והתחלתי לבכות.
"אל - אל תהיי עצובה בגלל - " היא אמרה ואז המכונה התחילה לצפצף.
רציתי לצרוח, רציתי לומר "לא בגללך!" רציתי לומר לה שהיא כלבה חסרת תקנה. רציתי לקלל אותה ולצרוח עליה, לקרוא לה בשמות, זונה מופקרת שאי אפשר להאמין לה - כי כזו היא הייתה באמת.
אבל לא הייתי מסוגלת, וגם אם הייתי, הפרמדריקים משכו אותי משם ובוצעו כמה נסיונות החייאה. מסתבר שאחת מהצלעות השבורות ניקבו את הלב שלה.
אחריי שאמא שלה בכתה מעל הגופה שלה, היא עזבה את החדר, מרוסקת, ואנ ינשארתי לבד עם הגופה.
רק אז התפרקתי. אני זוכרת את הצרחות שלי. "אני לא אהיה עצובה בגללך, כלבה! לקחת הכל! אני שמחה שאת מתה!" השלכתי וריסקתי חפצים מחרסינה וזכוכית על הרצפה, ונפלתי על הרצפה בבכי היסטרי.
אחרי שמתה, לא היה לי עוד על מי להשליך את כל הטינה הזאת.
אני לא יודעת אם אני חושבת שזה הגיע לה, אם אני באמת אהבתי אותה פעם, או סתם שנאתי אותה כל החיים.
אבל אני אף פעם לא אוכל לסלוח לה. גם אם תרד מהשמיים בדמות אחרת רק כדי להתנצל ולהתרפס בפניי.
אני יודעת שהיילי שינתה אותי.
הייתי שונה לפני שהכרתי אותה, והרבה יותר שונה אחרי שהכרתי אותה, ועוד יותר כשמתה.
אני חושבת שאיבדתי את דעתי בגללה. אני כבר לא רואה את העולם באותה שלווה נעימה ומתוקה, באותן העיניים התמימות שהיו לי פעם.
אני מפחדת כל הזמן שיתקפו אותי, שיזיקו לי. היילי השאירה צלקות לכל החיים.
אבל יותר מכל, הצלקות הכי גדולות לא היו אלה שהשארתי על ידיי, אלא אלה הלא מוחשיות. אלה שחוצות את ליבי כל פעם שהשם שלה עולה. כל פעם שאני נזכרת בילדה שהרסה לי את החיים.
וזה היה הסיפור שלה. הסיפור של היילי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
