פעמיים ביום מותר לי לראות את ההורים שלי. פעם אחת בשעת הדמדומים ופעם אחת בשקיעה. אני קופצת על ענן ושטה לכיוון הבית שהיה לי. אחותי הקטנה כבר הלכה לישון אבל אמא ואבא עוד אוכלים ארוחת ערב, צופים בתמונה שלי על המקרר. קוראים לי אדריאנה ואני בת 16. אני מתה. האקס שלי סימם אותי ביום הולדת של ג'יין, החברה הכי טובה שלי... זה מסובך.
בכל מקרה, מתתי בשעה 10 בלילה, עכשיו 9 וחצי ואמא שלי מתפללת את התפילה השגרתית שלה לשלומי. היא מאמינה בחיים שאחרי המוות. היא תמיד האמינה.
הענן שלי מתפוגג וכך גם אני. אני שונאת את לוח הזמנים שלי. אני מניחה פתק אדום בתיבת הדואר. מותר לנו לשלוח מילה אחת בכל ביקור. מילה אחת, אבל זה מספיק.
על הפתק כתוב "גשם". זוהי מילת הקוד שלי ושל מלאני, אחותי הקטנה. אני מקווה שהיא תבין. שתפסיק לבכות מתחת לשמיכה בשקט.
שלא תשכח.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה