דרך ארוכה הייתה לפני,השביל זהר באור הגחליליות הכחולות שעפו והאירו את המקום.
זאת הייתה שעת לילה מאוחרת,כבר אחרי חצות ואיש לא היה שם,רק שביל אדמה צר וגחליליות כחולות.
העצים מסביב נראו מאיימים אבל צעדתי בנחישות בלי להראות את הפחד,בלי לסטות מהשביל.
רק תמונה אחת הייתה בראשי,חיוך מסתורי,עיניים מהפנטות,וקול שמעולם לא שמעתי אבל מהדהד בראשי בווריאציות שונות.
ידעתי שהוא אי שם,מסתתר באפלת היער,לא מראה את פניו אלא רק לרגע אחד ואז נעלם.
ידעתי שהוא נמצא אי שם,ואני מתכוונת למצוא אותו.
נחושה הייתי במשימה שלי,ידעתי שאני צריכה למצוא אותו ולא משנה מה.
הוא שבה את ליבי ושכן במחשבותי ולא התיימר לעזוב,הוא היה בגדר אשליה או פנטזיה ובו זמנית כל כך אמיתי.
הייתי חייבת למצוא אותו כדי לגלות עוד,הייתי חייבת להכיר אותו מקרוב יותר,כל מה שידעתי הוא שבאות איתו גחליליות כחולות שמאירות את שמי הלילה ככוכבים ואת ליבי מחזירות לחיים.
הגחליליות עפו לכל אורך השביל שהתקדמתי בו ושיחי ורדים כחולים ניצבו בשולי הדרך,קוויתי שהגחליליות יובילו אותי אליו ומחשבה זאת לא סרה ממוחי,לכל אורך השביל היו גחליליות וידעתי שהוא נמצא בסופו.
יום בהיר אחד שמתי לב לדמותו,הוא היה יצור לילה שהסתתר לרוב בצללים ומאז אני מחפשת,עוקבת אחרי כל גחלילית כחולה בתקווה שתוביל אותי אליו,הוא השליט שלהם,אחרי על פיסות האור הקטנות שמאירות את דרכי באפלה.
בהתחלה לא רציתי לחפשו,רציתי להשאר בעולם שלי,עולם אפל וקר ובזכותו נכנסתי לעולם חדש,עולם קסום של צללים וזוהר כחלחל ומדהים שעצר את נשמתי בכל פעם שהבטתי מסביב.
רק דבר אחד ידעתי,אני חייבת למצוא אותו,הוא אמר שיהיה בסוף שביל ה-ורדים,מקום בו דברים קסומים מתרחשים וזוהר הגחליליות נמצא שם בכל פינה,מאיר את דרכי האפלה.
אני מתקדמת עוד ועוד בשביל והגחליליות עוטפות אותי ולוקחות את מחשבותי הרחק,לעבר ואותו נער הגחליליות וגופי נישא ביחד עם מחשבותי.
אני הרגשתי שאני מרחפת על ענן גחליליות כחולות שנושאות אותי לעבר הדבר שהשתוקקתי לו שנים כה רבות,אל האושר.
מראה פניו של הנער הדהד בזכרוני וידעתי שהוא קרוב,אסור לי לוותר,אסור לי לפספס אותו,מעולם לא פגשתי מישהו מיוחד כמוהו,אני לא הייתי מוכנה לוותר עליו בחיים,אפילו אם סכנות מאיימות על חיי בדרכי לפגוש אותו אני לא הרתע לרגע והמשיך בדרכי בידיעה שהוא והגחליליות יגנו עלי מכל רוע.
לילה היה בשמיים והכל היה אפל וזוהר בכחול,ינשוף קטן התיישב על דרך האפר והגחליליות התפזרו ונעלמו,היה חושך ורק הלבנה האירה את העצים באורה הלבן והקר.
והישוף עמד ולא זז והתקרבתי יותר ויותר ונעמדתי על ברכי מול היצור הקטן.
הינשוף השמיעה קול שגרם לנשמי להעתק מרוב פחד ועיניי הענבר של הינשוף הפכו לאבני אודם שצבעו את הרקע שמסביבי באור רצחני ששידר תחושה של מוות.
הינשוף התחיל להתעוות ולשנות צורה,הוא גדל יותר ויותר ואור אדום בקע ממנו עד שראיתי מולי זאב שרוצה רק לרצוח אותי ולמנוע ממני להגיע ליעדי,עיניי הזאב בהקו באור האדום והוא רצה לתקוף.
רגע לפני שכבר יכולתי לראות את נשמתי נישאת לעבר הלבנה הגדולה נוצת עייט שחורה ננעצה בצווארו וגופו שבק חיים.
הוצאתי את נוצת העייט מהזאב ושמתי בשערי בעוד הגחליליות חוזרות ומאירות את השביל באור כחול ומרגיע ורק משפט מהדהד בקול מרגיע בראשי "בפעם הבאה תזהרי,אבל תדעי שאני תמיד פה",זה היה קולו של הנער,שומר עלי מרחוק.
סיוטים משנים עברו הדהדו בזכרוני בעודי צועדת בשביל,סיוטים שרק נער הגליליות היה יכול להעלים,סיוטים שנעלמו לאיתם ברגע שהופיע בחיי,סיוטים שהגחליליות הכחולות נשאו לעבר היער והעלימו לתמיד,אבל עכשיו,שכרק הזוהר הכחול ליווה אותי ביער השומם הם חזרו,כשהוא לא היה שם לידי אותם מחשבות שצבעו את מוחי בשחור עז חדרו לעומקי נשמתי ולא יכולתי להתקדם יותר,צנחתי על שביל האדמה ולא יכולתי לזוז,לא יכולתי לנשום,כל מה שרק ראיתי היה שחור ואף אחד לא יכל להחליף את השחור הזה מלבדו.
כשהשחור כיסה את כל תוכן נשמתי כדור אור כחול של גחליליות החל לרחף מולי והפך לדמותו המטושטשת של הנער.
הוא הרים את ידו מעלה ואלפי גחליליות כחולות החלו לרחף סביבי,מגרשות את האפלה השחורה והרוע ועוזרות לי להתקדם הלאה לעבר האור שהיה בקצה השביל וכהצלחתי להתהלך שוב וגחליליות ודמות הנער נעלמו.
נחמה אחת הייתה בליבי,שלמרות הדרך הקשה,הוא יחכה לי בסופה,סוף סוף אוכל לשמוע את קולו ולראותו בכל קומתו ולשמוע את צחוקו ולראות את עינייו ממצמצות כשהוא יראה אותי בזוהר הכחול של הגחליליות.
הוא יחייך חיוך שובה לבבות ואני אדע שכל הדרך שעברתי הייתה שווה את זה,המסע הארוך סוף סוף ישתלם והוא יהיה אמיתי,לא עוד דמות מסתורית השוכנת במחשבותי וחלומותי אלא יצור חי,יצור חי ונושם ששלל גחליליות מרחפות סביבו וגורמות לי לחייך כי הן מדהימות,והן חלק ממנו.
ורדים כחולים מילאו את שולי הדרך וניחוח מתוק מילא את האוויר,ניחוח שנתן לי תחושה של הצלחה,ניחוח שגרם לי להבין שעברתי דרך ארוכה והסוף קרוב,מה בדיוק יצפה לי שם אני לא יודעת,אני רק יודעת שהנער יהיה שם,הוא וגחליליות.
ה-ורדים נראו כמכושפים באור בכחול ונתנו לי תחושה שאין רוע בעולם,שהכל שקט ורגוע,יפה וחינני,אפל ומסתורי וקסום בדיוק כמו ה-ורדים.
בעודי ממשיכה ללכת הבחנתי בשלל גחליליות מקובצות במקום אחד על השביל,התקרבתי והתבוננתי מקרוב כדי לגלות הודעה כתובה בעלי כותרת כחולים "לינה".
זה מלא את ליבי בשמחת חיים מחודשת,אהבתי כשהוא כתב את שמי,הוא הרבה לעשות זאת וזה גרם לי אושר,באותם הרגעים ליבי פרח יותר מכל ורד שהיה ביער.
עלי הכותרת כתבו בכתב עדין את שמי ורציתי להשאר שם לנצח,הוא היה האדם היחידי שגרם לי לחייך רק באמצעות אמירת שמי,שום אדם לא יכל לעשות זאת מלבדו,הוא אדם מיוחד ואף אחד,אף פעם,לא יתפוס את מקומו.
לקחתי ורד משולי הדרך באודי חולפת על פני כתובת שמי,ושמתי אותו בשיערי,ליד הנוצה,והמשכתי ללכת,הדרך כבר לא נראתה ארוכה.
רחש נשמע בין עצי היער,וכל הסביבה נתמלאה בצבע סגול,והגחליליות שבקו חיים ונפלו על האדמה.
התקדמתי בצעדים זהירים קדימה ורוח פרצים החלה מנשבת סביבי,רוח סגולה ואפלה שהייתה מסביב אבל לא גרמה לי לסטות מדרכי וניסיתי לא להתיחס עד ששמעתי ליחשוש קטן באוזן "הוא לא יהיה שם ילדונת,הוא לא נמצא בסוף השביל".
חסמתי את אוזני בשתי ידי כדי לא לשמוע את הקולות הסגולים שריחפו סביבי "את משלה את עצמך","הוא סתם אשליה","את כלום בשבילו","סתם נערונת טיפשה","את תמותי בדרך".
הקולות גברו יותר ויותר והאור הסגול התחזק,איבדתי תקווה,לא רציתי להמשיך יותר,רציתי לחזור אחורה או לשקוע באפלה הסגולה של הקולות.
אישוני עיניי וקצות אצבעותי הפכו לסגולות ומוחי היה מלא במחשבות ובחלומות שהתנפצו מרגע לרגע,הרוחות נאספו לכדור אנרגיה גדול מולי ואז הפכו לעטלף סגול ואיימתני שרק רצה לכרוח סביבי את כנפיו ולשאוב ממני כל רוח חיים ותקווה,העטלף דיבר בקול ברור ואמר לי פשוט להכנע ולא לחפש את הנער,הוא אמר שהנער הוא לא אמיתי אלא רק אוסף של אורות כחולים ומנצנצים ממרחק.
רגע לפני שהוא כרך את כנפיו הסגולות סביבי שאגה אדירה נשמע וחתול בר כחול קפץ מבין עצי היער,החתול נהם והעטלף התרחק ממני,החתול הכחול קפץ על העטלף בציפורניים שלופות והחל להרוג אותו ואת המחשבות אשר היו בראשי,כשמהעטלף לא נשאר זכר החתול התקרב והביט עמוק לתוך עיניי שהחלו להפוך שוב לכחולות וכך גם היער וגחליליות שוב החלו להופיע סביבי,על צווארו של החתול היה פעמון מתכתי קטן שהורדתי בזהירות,הקשתי באצבעי על הפעמון ושקט השתרר ביער,שקט שהרג כל מחשבה שלילית,שקט שעזר לי להתקדם בעוד החתול נעלם בין עצי היער.
קיוויתי שזה הסוף,קיוויתי שסוף השביל כבר קרוב,קיוויתי לפגוש כבר את נער הגחליליות הכחולות,אבל לא,הייתה עוד דרך ארוכה לפני,הרגשתי שאני מתקדמת לבד בשביל הארוך ושום דבר לא יקצר אותו,הייתי מוטשת מההליכה קדימה,רציתי לנוח אבל ידעתי שאני חייבת להמשיך להתקדם אחרת אני לא הגיע למטרתי בחיים.
הגחליליות עופפו סביבי ונתנו לי תקווה,ידעתי שבמקום בו נמצאות הגחליליות גם הוא נמצא,אבל לא יכולתי להתקדם יותר,היה בי כוח רצון אבל רגלי סירבו להתקדם,התיישבתי על האדמה הקרה והבטתי בשמיים שנצצו בזוהר גחליליות כחולות ותהיתי לעצמי למה אני היחידה שמתקדמת לעברו? למה הוא לא עושה שום מאמץ כדי למצוא אותי?,בעודי ישובה עצמתי את עיניי וניסיתי לנוח מהמסע הקשה ואז שמעתי קול לא מוכר,קול של מישהו שעמד מלפני על השביל,אבל לא פקחתי את עיניי,השתררה דממה והקול השקט נעלם ואז שמעתי את אותו הקול אומר בברור בקול של פליאה "וככה את פשוט מוותרת עלי?" פקחתי את עיניי וראיתי אותו עומד מולי,נער גבוה מלווה בשלל גחליליות כחולות,"את לא חשבת שאני אתן לך ללכת ולא התקדם לעברך,נכון?" אמר הנער,חיוך התפשט של שפתי והוא חייך בחזרה,רק מילה קטנה בקעה מפי "היי",ומשם כבר התגלגלה שיחה שלמה.
היו הייתה פעם נערה בשם לינה,היא חייה בחשכה,בערבוביה של צבעים לא מובנים ורגשות מעורפלים שרק הלכו ונעלמו עם השנים,אבל אז היא פגשה את דניאל,נער הגחליליות הכחולות,היא הלכה לחפש אותו,את מקור האושר שלה,מקור אושר שהיא לעולם לא תחליף,היא עברה את היער ומצאה אותו, או שהוא אותה,ועכשיו הם הולכים יד ביד בשביל האדמה בין שיחי ה-ורדים הכחולים,כשהם מלווים באלפי גחליליות כחולות,הם מחזיקים ידיים והיא יודעת שהם לא יפרדו יותר לעולם.
(אתם יכולים לנחש לבד למי הסיפור מוקדש...)
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
