http://www.up2me.co.il/images/12191824.png
אד הביטה מבין שיחי הפטל בלוחם האלמוני שעל הגבעה. הוא היה גבוה ושרירי, פניו חזקים, אם כי כעת הם היו מעוותים בכאב. שיערו הבלונדיני היה פרוע ומלוכלך, ונפל על מצחו. חרב מוזרה הייתה נעוצה בכתפו שדיממה דם כהה שהכתים את בגדיו. הוא שכב חסר אונים על הדשא הרך.
עיניה של אד היו פעורות לרווחה בפחד, אך היא לא יכלה להסיר אותן מהגבר.
הוא פלט יבבה וניסה להגיע אל החרב בידו השנייה, אך כל תנועה כנראה הסבה לו כאב רב וגופו נרפה.
המלחמה בראשה של אד סחררה אותה עד שראשה כאב. היא לא יכולה סתם לשבת שם, היא חייבת לעזור לו.
כשקולות נשמעו ממרחק, אד הייתה חייבת להחליט. התרמיל נשמט מכתפה, והיא יצאה ממחבואה והתקרבה לאט אל הנער הפצוע.
הוא נראה כבן 19 או 20, בכל מקרה גדול ממנה. היא רכנה ליד ראשו והביטה בו בעיניים ענקיות.
הוא החזיר לה מבט.
עיניו היו אפורות כמו סערה, מבריקות ונוצצות. הוא ניסה להגיד משהו בקול חלוש. אד סימנה לו שלא ידבר, והביטה בדאגה בכתפו. הלהב היה נעוץ כשישה סנטימטרים בתוך כתפו הרחבה. אד נשמה עמוק, מסוחררת. היא לא האמינה שתצטרך להתמודד עם כל כך הרבה דם כבר במסע הראשון שלה. היא נשמה עמוק, ואז הושיטה את ידה, תפסה בניצב ותלשה אותו בתנועה חלקה.
הגבר עצר את צרחת הכאב שעמדה לצאת מגרונו, חשק את שיניו ודמעות נטפו מעיניו. אד הביטה בו בהלם. היא כבר הייתה זועקת עד השמיים במצב כזה. "מסוכן מידי, לכי מפה," מלמל הנער. אד ראתה שהוא בהכרה חלקית. היא הנידה בראשה בקושי, שמטה את החרב ושאלה "אתה מסוגל ללכת?" בקול שקט ועדין. הנער לא ענה, עיניו התערפלו ונעצמו. אד נשפה בייאוש, והרימה את הנער על כתפיה במהירות.
הנער היה כבד יותר משחשבה, היא כמעט התמוטטה תחת משקלו. היא כשלה לעבר השיחים כשגבה דואב והדם מטפטף מכתפו של הנער. היא עצרה, הסתובבה כך שהשמש השוקעת תאיר על גבה, ונעצה מבט בצל המתגשם לרגליה, מתערבל לתוך כלום חשוך ועוטה צורה. "מהר יותר..." מלמלה.
הצל בצורת הסוס הושיט רגל אחת מתוך החושך, ואחר כך את השנייה. הוא צהל ללא קול והרכין את ראשו במחוות כניעה. אד העמיסה את הנער על הסוס בזהירות כך שנשען על צווארו, הרימה את החרב וניגבה אותה בדשא. כשהקולות התגברו והפכו לצעקות, היא העמיסה את התרמיל על גבה, עלתה על הסוס לפני הנער ונתנה את הפקודה בראשה.
כשהסיירים מהשבט הדרומי הגיעו לאחר שניות אחדות, הם ראו רק צל של סוס שטוח על האדמה, מתרחק מהם בדהרה, מתארך ונעלם.
אד צללה לתוך הצללים. הסוס שלה שעט מפיסת חשכה אחת לאחרת, מתיר לצללים להאריך את צעדיו. תחושת החמימות והזרימה החלקה הייתה שונה כל כך מרכיבה על סוס רגיל, כפי שאד ידעה היטב, ובאותו רגע היא שמחה על הכוח שנפל בחלקה. כעבור זמן שלא עולה על דקה, אד הבחינה בכניסה למנהרה שלה. היא הסיטה את הצל כך שיישפך לתוך המנהרה.
בחלל הקטן והחשוך, הצל נמתח עד סופו. הוא התפוגג לערפל שחור. אד הדליקה את הלפיד שבמערה ומיהרה אל הנער. היא השכיבה אותו על מזרן העשב וניקתה את פצעו במים. אחר כך לקחה את התחבושת שנשארה לה מהגניבה וחבשה את כתפו ביסודיות. הנער פקח את עיניו הבורקות.
אד התיישבה על הרצפה הקרה לידו ושתקה.
הנער הביט בכתפו הפצועה, ואחר כך בחרב המוזרה שליד התרמיל. הוא בחן את סביבתו, והביט באד.
"למה הצלת אותי? את לא בת שבט הירח?" אמר בקול צלול ומבטא נעים שאד אל זיהתה. מבטו התעכב על עיניה של אד. "ראיתי שאתה נפגעת. אז רציתי לעזור." אמרה והשפילה את מבטה. היא לא ידעה למה עשתה את זה, אבל הייתה בטוחה שאסור לה להשאיר את הנער הזה פצוע בשדה הקרב. הנער השתהה מעט לפני שדיבר שוב. "יש לך עיניים בצבע ארגמן." אמר בקול לא מופתע במיוחד, אם כי בהחלט מהורהר. "כן." מלמלה אד בהרמת גבה. הנער בחן אותה ביסודיות שגרמה לה להרגיש לא בנוח. "את לא נראית בת 18. אז את לא יצאת למלחמה. למה היית מחוץ לעיר שלך?" הנער הזדקף לישיבה על המזרן. אד הביטה ברצפת האבן הקרה בתחושת אשמה. "אני מחוץ לעיר שלי זמן רב. מתחילת המלחמה."
הנער פער את עיניו. "ברחת מהשבט שלך? למה?" אד קמה במהירות ומבטה רשף. "אין לך זכות לשאול אותי על זה. מי אתה בכלל?"
הפעם הנער הרכין את ראשו. "ראי." אד נאנחה. "נצטרך להחזיר אותך לשבט שלך, ראי." הייתה שתיקה ארוכה.
"מי דקר אותך בחרב המוזרה הזאת?" שאלה אד לבסוף. ראי הרים מבט המום.
"אף אחד לא דקר אותי, אני נפגעתי מאחד הקשתים."
"אבל...החרב הייתה נעוצה בך. לא חץ." מלמלה אד. ראי מלמל משהו בבלבול, ואז שאל "את לא מהאזור, נכון?" אד הנידה בראשה.
"אני נוריתי מאחד מקשתי להב הירח." הוא ניגש בצעד נוקשה אל החרב והרים אותה.
"זה חץ." אמר.
"זו חרב." גיחכה אד.
הנער נעץ בה מבט עצוב.
"זה חץ."
