היי :), טוב, עדיין לא הפשרתי, כי יש לי עוד כמה עיסוקים.
סליחה אם הפרק קצת צפוף, מקווה שתאהבו, המשך בקרוב.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
האנה הסיטה את שערה השחור מפניה. עיניה הכחולות נצצו מאושר.
"אימא?" שאלה בלחישה. "אני מתה?" שאלה. לא הייתה תשובה.
דקירה קלה הורגשה בכתפייה. היא נעמדה בחדות.
מבלי ששמה לב , היא החלה לרחף מעל המדרכה המאובקת.
"האוויר כאן מלא חמצן..." מלמלה ונשמה נשימה עמוקה.
היא הביטה מעלה, צבע השמיים התחלף בעדינות, הוא נע בין כחול לורוד.
"אני חולמת" אמרה. אין הסבר הגיוני אחר למצב בו נקלעה.
איש שרירי, בעל שתי כנפיים לבנות ומבריקות, התקרב אליה ובחן אותה בסקרנות.
"סליחה?" שאלה. הוא המשיך לבהות בה.
"תתפסו אותה!" אמר בכעס.
"ותתפסו גם את כול הנערים שמאחוריה!" ציווה.
האנה הביטה אחורה בבהלה. מאחוריה שכבו שלוש חברותיה מהתיכון . היא חייכה חיוך קטן.
"חלום מצחיק" מלמלה.
האיש הוציא מכיסו אזיקים, שזהרו בצבע כחול. איש אחר, שעמד מצידה של האנה, לקח את האזיקים ואזק אותה בחוזקה.
"הם קרים.." חשבה. "רגע! אני מרגישה אותם! סימן שאני לא חולמת!"
אישוניה התרחבו, והיא הביטה באיש בהלם.
"אמבר!" צעקה. דמעות החלו לזלוג מעיניה.
אמבר פתחה את עיניה בבהלה והביטה סביב. "האנה?" שאלה. היא לא הייתה בטוחה אם שמעה את קולה.
לפני שהספיקה להבין מה קורה, אזיקים ננעלו על כפות ידיה.
לרגע אחד היא סקרה את האזור בעיניה. ואז עטפה אותה החשכה.
"זה כיסוי עיניים?" שאלה. היא הרגישה שהיא מתרוממת באוויר.
"הצילו!" צעקה, זה היה הדבר הראשון שעלה בראשה.
"אמבר?" נשמע קולה של איימי.
"איפה אנחנו?!" שאלה אמבר, קולה נחלש ברוח החזקה.
"לא יודעת!" אמרה איימי. היא ניסתה להיזכר מה עשתה לפניי שהתעוררה כאן.
היא זכרה רק פרטים קטנים.
אחרי כמה דקות של צעקות ובהלה, כיסויי העיניים הוסרו מפניהן.
"תגיד, אתה לא נלחץ? אפילו קצת?" שאל פיטר בחשדנות.
"לא" אמר תום בביטחון. הוא נראה מאושר יותר מתמיד.
השניים חלפו על פניי בתים קטנים, לבנים ועתיקים.
"אז תזכיר לי מה קרה לפני שהגענו לכאן?" שאל תום בביישנות.
"שקענו לתרדמת עמוקה, ועכשיו אנחנו נמצאים במקום שנמצא מעבר לגבולות הזמן." אמר פיטר במעט התנשאות. תום גלגל את עיניו.
"ו.. מישהו גר כאן?"
"לפי הנתונים הגיאוגרפים אמורים להתקיים במקום הזה חיים" אמר פיטר,
עיניו סקרו את השטח בחשש.
"תגיד, מאיפה אתה יודע כול כך הרבה חומר אם לא למדת שנתיים בבית ספר?"
שאל תום. פיטר משך בכתפיו וחייך.
פיטר שמע קול צעדים שמגיע מאחוריו, הוא הסתובב אחורה בחדות.
לא עמד מאחוריו אף אחד.
"אנחנו לא בסרט פעולה!" אמר תום בייאוש.
הם המשיכו להתקדם, ולרגע אחד בהו בשמיים המיוחדים.
"בואו מהר!" נשמע קול לחישה.
מאחוריי הנערים עמדו שתי נערות, בערך בגילם. לשתיהן היה שיער חום, לגבוה מביניהן שיער חום כהה יותר.
"כנפיים" אמרו פיטר ותום בו זמנית.
הנערות הסתכלו לרגע אחת על השנייה וצחקו צחוק קטן.
"אנחנו נסביר לכם הכול כשנגיע" אמרה אחת מהן.
הם התקדמו במהירות, כמעט רצו, לאורך הרחוב. אף איש מלבדם לא נראה בחוץ.
"טוב, זאת הדירה שלנו" אמרה הנערה בגאווה.
פיטר היסס מעט לפני שנכנס פנימה, אבל תום משך אותו.
הבית הדיף ריח ישן, של עץ קרוב. החפצים נראו חדשים.
הם התיישבו על הספה באי נוחות.
"אני סופיה, וזאת אלינה" אמרה הנערה הגבוה והצביעה על חברתה.
"אנחנו שומרות, כאן, בממלכת החלום" אמרה אלינה בזמן שסגרה את התריסים.
שתיקה קצרה חלפה בזמן שאלינה הגישה לכולם מים.
"אתם נמצאים בעולם החלומות, כאן נמצאים כול האנשים בזמן שהם חולמים. רק שאתם... נתקעתם כאן." הסבירה סופיה בהתרגשות.
"למה נתקענו?" שאל תום בבלבול.
"כי המלכה צריכה אותכם" אמרה אלינה בעצב.
"מלכה?"
"כן, בכול העולם הזה שולטת המלכה, סילבר. היא יצרה את העולם הזה, בעזרת הדמיון והרגשות."
"היא נשמעת מלכה נחמדה.." אמר תום בחולמנות. הוא ניסה לתאר אותה בראשו.
"לא, היא לא. היא מתייחסת אלינו השומרים, שאמור להיות התפקיד הכי חשוב בממלכה כמו אל משרתים" אמרה אלינה בכעס, לחייה האדימו.
"תסלחי לי, אבל שומרים זה לא נשמע תפקיד כול כך חשוב" אמר תום.
דפיקה חזקה נשמעה מכיוון הדלת.
אלינה הובילה את הנערים במסדרון הקצר אל מיטת הקומתיים, והסתירה אותם מתחת לשמיכות. תום החל להשתעל.
"שלום" אמרה סופיה לאחר שפתחה את הדלת. היא הביטה בשומר השרירי בפחד.
"ראית במקרה את הנערים שהמלכה מחפשת? בנתיים תפסנו רק ארבע בנות, וזה לא מספיק" אמר השומר.
סופיה חייכה, היא ניסתה לתאר לעצמה את המלכה שוכבת על מיטה, רועדת וחלשה.
השומר הביט בה במבט חשדני.
"לא ראיתי אותם אדוני" אמרה ומיהרה לסגור את הדלת.
"מי מחפש אותנו?" שאל פיטר.
"כול התושבים, מי שימצא אותכם יזכה בפרס כספי גדול. בלעדיכם המלכה תמות, ואז כולנו נהיה חופשים!" אמרה אלינה בשמחה.
~פלאשבק~
"אבא!" אמרה אלינה הקטנה וקפצה על אביה בהתרגשות. חליפתו היוקרתית לא הייתה נעימה למגע.
היא חיכתה לו כבר שמונה שעות בבית, לבדה. לא היה לה אומץ לספר לו.
"שלום חמודה" אמר וליטף את שערה המסורבל.
היא התקדמה לחדרה בדילוגים והוציאה את הספר האהוב עלייה: "דרקון בודד" מהמדף.
אלינה אף פעם לא הבינה למה אנשים לא מקבלים את האופי שלה כמו שהוא, אז בשלב מסוים היא החלה לפתח לעצמה אישיות אחרת, שתתקבל על ידי חבריה.
רק חברתה הטובה מילי זכתה להכיר את האופי האמיתי שלה.
"אבא.." מלמלה אלינה בשמחה. כבר מזמן לא הצליחה להיזכר בפרטים עליו,
כנראה הנערים האלו משפיעים אליה לטובה.
"אז מה שאת מנסה להגיד, זה שאם המלכה לא תמצא אותנו נחזור להיות נורמאלים?" שאל פיטר. סופיה הנהנה במהירות.
"הבעיה היא שהכנפיים שלכם עדיין לא צמחו, ככה אפשר לזהות שאתם חדשים באזור" אמרה אלינה והביטה בחלון.
"גם לנו יהיה את השינוי הגנטי המוזר הזה?!" שאל תום, הוא נרתע אחורה.
סופיה ליטפה את קצוות כנפיה.
"היי! אל תדבר עליהן ככה!" אמרה אלינה, כנפיה החלו לזוז באיטיות.
"הכנפיים חשובות מאוד, בגלל כמה סיבות:" אמרה סופיה והוציאה פנקס אפור מכיסה.
"אחד- אין כאן כלי תחבורה"
"שתיים- האדמה שלנו לא יציבה, לעיתים קרובות נוצרים בה חורים גדולים, אם נופלים לתוכם, נאבדים במרחב הזמן לנצח" אמרה אלינה וחייכה, היא זכרה טוב מאוד את התגובה שלה לאחר שסיפרו לה על התופעה המוזרה.
פיטר הביט באלינה בהלם, ליבו החל לפעום במהרה.
"אנחנו נמצאים במקום גבוה!" אמר פיטר.
"תיזהרי!" אמר ליאו והתחיל לרוץ.
ג'סיקה חלצה את נעליי העקב ופתחה בריצה מהירה.
ירייה חלפה מעל ראשה. היא נעצרה בהקלה והסתכלה אחורה.
האיש שלבוש בבגדי מאבטח כיוון אליה רובה.
"אני חולמת" אמרה ועצמה את עיניה. לאחר רגע עטפה אותה רשת גדולה.
"ליאו?" שאלה, קולה רעד.
"בגללך תפסו אותנו.." אמר בייאוש.
"מי תפסו אותנו?" שאלה.
"האנשים האלו! כנראה מה שגרם לנו להירדם זה חומר הרדמה, וחטפו אותנו!"
ליאו לא נתן לדמיונו הפורה להתפרץ, הוא ניסה להיצמד למציאות.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
