משום מה חשבתי שאני צריכה לפרסם את זה.
זה הסיפור סוף החברות של מי שאני קוראת לה בסיפור "השותפה שלי" לביני.
יכול מאוד להיות שפספסתי דברים אבל זה מה שאני יודעת.
זה סיפור ארוך אז מי שאין לו כוח שיפרוש עכשיו.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"את חושבת שנספיק להגיש את זה?" שמעתי את קולה בוקע מהאוזניות
"כן" אמרתי "את יכולה לשלוח לי את חג שבועות?"
"כן, אני מעלה את זה מיד"
השעה היתה מאוחרת, מחר אנחנו צריכות להגיש את העבודה המטופשת, למה לא עשינו את זה קודם? חשבתי לעצמי אבל לא אמרתי מילה.
ציפצוף קטן התריאה כי הקובץ של שבועות שהיא עשתה הגיע, פתחתי את הקובץ שיניתי כמה דברים, העתקתי ואז שמתי בתוך הקובץ של המצגת השלמה.
"יופי" אמרתי לתוך הרמקול "אני צריכה לסיים רק את פסח וזהו"
איזה יופי, עבודה על אתיופים ועל חגיהם, רציתי נושא אחר אבל השותפה שלי לא הסכימה.
"נדבר בבוקר?" אמרתי לה
"או.קי" היא אמרה וניתקה את השיחה.
קמתי מהכיסא ובעטתי ברגל של השולחן, זה לא הוגן שאני עושה את כל העבודה והיא עושה רק את יום כיפור ושבועות.
סיימתי את חג פסח ואז נזכרתי, זה מוסיף נקודות אם יודעים מה לומר בלי להסתכל כל הזמן על המצגת אז הדפסתי את המצגת שלנו.
ההדספה נעצרה באמצע וכתוביות הופיעו על מסך המדפסת, אוף! אין נייר, הכנסתי נייר ואז סגרתי את המדפסת ולחצתי 'אנטר' עוד פעם המדפסת נעצרת, "אבא!" צעקתי וקולי הדהד בתוך הבית "יש לנו עוד מכסנית דיו?"
"אני לא יודע" הוא אמר בסוג של ריחוף מסויים הוא בטח רואה ספורט, נאנחתי עמוקות ועצרתי את התפרצות הכעס שלי.
עליתי למעלה, הקמתי אותו מהספה ולקחתי אותו איתי למטה, "אבא יש לי עבודה להגיש מחר!" אמרתי בעצבנות "אני חייבת דיו!".
התחלנו להחפש ביחד ולמזלי מצאנו מיכלית דיו אחת, איזה מזל.
חילקתי את העמודים שווה בשווה הכנתי את התיק למחר והלכתי לישון.
השעון המעורר שלי השמיע את הרדיו בקולי קולות, איפה כפתור הסנוז? אוף! עד שמצאתי אותו כבר הייתי ערה על הרגליים.
אולי זה יהיה יום טוב אחרי הכל...
צחצחתי שיניים, לבשתי בגדים רגילים בגלל שבבית הספר שלי אין תלבושת אחידה, אכלתי ארוחת בוקר, לקחתי ארוחת צהריים ו...זהו...לא?
מבחוץ גילי וטומי יחד עם אבא שלהם צופרים עם המכונית, "בהצלחה מתוקה שלי" אימא שלי אומרת בעוד אני נכנסת לאוטו.
הרגשה מוזרה ביצבצה בתוכי, אני שכחתי משהו! אבל מה? אוי לא! העבודה!
"אלברטו" אמרתי לאבא של גילי וטומי "אני שכחתי את העבודה שלי, אתה יכול להסתובב בחזרה?".
הוא סובב את האוטו, נסע במהירות והגענו לביתי במהירות.
"אני שניה חוזרת!" אמרתי לו, דפקתי על הדלת במהירות, אימא שלי פתחה בבהלה
"מה קרה מתוקה" לא עניתי רק לקחתי את העבודה ואת הדיסק און קי ורצתי בחזרה לאוטו.
יופי, עכשיו אני גם אאחר לבית הספר!
למזלי לא איחרתי אלה הגעתי דקה לפני התחלת השיעור הראשון, הוצאנו את ספרי הקריאה שלנו להתחלנו לקרוא, הגנבתי מבט לעבר השותפה שלי לעבודה חייכתי את החיוך המזויף והרגיל שלי שמחביא תמיד את הילדה הדכאונית שמתחת לחיוך ונופפתי לה שבידי הדיסק און קי, היא החזירה לי חיוך מלא שמחה.
יופי! עוד שיעור אחד ואז ההפסקה הגדולה! אבל זה שיעור נושא, כלומר שצריך להציג את העבודה שלי או יותר נכון שלנו.
קראו לנו ואנחנו הצגנו את העבודה שלנו.
בלה בלה בלה זה היה מאוד יפה בלה בלה בלה הייתן צריכות לעשות בלה במקום בלה בלה בלה.
כך עבר לו השיעור והגענו להפסקה.
ראיתי כמה בנות הולכות לכיוון הבנין המרכזי "היי" צעקתי לעברן "תחכו לי!" אבל הן בטח לא שמעו אבל בכל מקרה התחלתי לרוץ, מישהי תפסה את חולצתי ועוד מישהי הצטרפה ואז נועה הגדולה עמדה מולי וחסמה את דרכי לגמרי.
הסתכלתי וראיתי את השותפה שלי ואת סתיו מחזיקות אותי "תעזבו אותי!" אמרתי ונאבקתי בהן "אסור לי לבלות איתן עכשיו?" הן עזבו אותי.
"למה עשיתן את זה?" אמרתי להן הן לא ענו לי.
התחלתי לרוץ לעבר הביניין, חיפשתי וחיפשתי ואז גם השותפה שלי הצטרפה לחיפוש, אבל לא מצאתי אותן.
התחלתי ללכת לכיוון חדר אומנות "אני מצטערת!" היא צעקה מאחורי והתקדמה לכיווני "חשבתי שתגלי להן את הסוד שלי!", איזה סוד לעזאזל? אני לא אספר להן אף אחד מהסודות שלה! ואיזה סודות היא סיפרה לי בכלל?
התרגזתי מאוד וידעתי שאם אני אמשיך להקשיב לה עוד אני עוד אצרח!
היא עזבה אותי לאחר שהבינה כי אני כועסת עליה.
נכנסתי לחדר אומנות, אולי זה ירגיע אותי, חשבתי לעצמי והוצאתי את הציור שלי
"היי ורד" אמרתי ברגע שראיתי אותה בתוך המחסן ציורים,
עירבבתי צבעים והמשכתי את הציור של הסוסים באחו, רעיון שעלה לי מזה שאני רוכבת.
נרגעתי קצת, יופי, אני לא אכנס לשיעור כועסת.
פתאום סיסי, זהר וענבל לכנסו לחדר אומנות עם מבט מופתע בעינייהן.
"היי!" אמרתי בשמחה "חיפשתי אתכן! איפה הייתן?"
הן היו בשוק "באחת הכיתות כדי לסיים את ספר המחזור" אמרה סיסי,
"מה קרה?" שאלתי אותן הן נראו מופתעות מאיך אני רגועה,
"השותפה שלך" זהר אמרה "היא אמרה שאיימת עליה שתשרטי אותה ותרביצי לה אם אנחנו לא נבוא לחדר אומנות מיד!"
"מה?" אמרתי בהפתעה "אתן יודעות שאני לא שורטת יותר! אפילו גזרתי את הציפורניים" הראתי להן את האצבעות שלי, הצפורניים היו גזוזות לגמרי.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
כל מה שקרה לאחר כך נמחק מזכרוני.
לגבי הציפורניים, יצא לי שם של מישהי ששורטת אנשים, עד כמה שזה נשמע הזוי זה מה שקרה.
לאחר כל זה, אני והשותפה שלי כבר לא היינו חברות. והפסקתי לעשות לה או לעזור לה עם שיעורי הבית!!!!!!
זהו, הסוף, אבל מי שרואה את זה, שיגיד לדם לבן לראות את זה...
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה