והנה הוא שוב נדחף, הכוח להיאבק כבר אבד ממזמן, ריאותיו צרבו, הוא פרפר מתחת למים, בשיערו הספוג הייתה מושחלת ידה של סרנה, שהדפה אותו למטה.
כשאיבד את כוח המלאך שלו איבד גם את היכולת לחיות בלי לנשום חמצן, למרות שבעולם שלמעלה היה מלאי גדול של חמצן.
והנה, עוד רגע ייחנק למוות... ו...ראשו נמשך מהמים בעזרת שיערו, מכה קשה פגעה בריאותיו ופלטה את המים החוצה, הוא נשם נמרצות, פנימה... החוצה... פנימה... החוצה...
דריאן היה בטוח שהוא עומד לאבד את שפיותו בקצב כזה.
סרנה רכנה מעליו, מתכוונת לדחוף שוב את ראשו לתוך המים...
ואז הוא הופיע.
דמות בעלת גלימה שחורה שכיסתה את כולה וברדס שעטף את ראשה. "סרנה," אמרה הדמות בקול גברי וחזק. "הרפי ממנו לחצי שעה, משניהם."
סרנה הרימה את ראשה בכעס. "מה זאת אומרת להרפות?! דנו אותם לעינויים!" היא השתנקה שהבינה מי מולה.
"אני יודע, אבל את עוצרת עם זה, עכשיו. או שאת רוצה להיות מפוטרת מהמשרה שלך."
עיניה של סרנה נפערו והיא ברחה משם, מפחדת על מקום העבודה שלה.
"אה, ודרך אגב!" קראה הדמות בדרך. "מישהי אחרת באה להחליף אותך בתור המענה שלהם!"
דריאן הרים את ראשו מהמים. "היי, תוד-" הוא עמד לסיים להודות לבחור, מי שלא יהיה, אבל גילה שאין אף אחד לפניו.
קול בעבוע של מים נשמע לצידו והוא נחרד לגלות שראשה של לייס עדיין במים, ובועות עולות לצידה. שיערה השחור התפזר בצרוה מוזרה במים, נתפס בעננה של נוזל אדום מוזר.
"דם." פסק דריאן בקול חנוק, בו לא פגעו עד זוב דם.
לפי הכללים הוא קשור בשני מקומות, ביד אחת, ורגל אחת.
הרגל הקרובה ללייס הייתה קשורה באזיקים, וכך גם היד הרחוקה ממנה.
הוא הושיט לעברה את ידו... והרים את ראשה, מסיט את שיערותיה מפניה.
הוא השתנק. פניה. הפנים המושלמות שלה.
התלתלים היפהפיים שלה, הסתירו פנים מושחתות, דמעה בצבצה בעינו שהוא תיאר לעצמו את הסבל שהיא עברה ולמרות הכל לא אמרה דבר.
הוא, לעומתה, צרח כל כך חזק כשהטיחו בו רק אגרופים נוקשים מידי.
"לייס?" לחש, אולי היא כבר מתה...?
"א – אני בסדר." אמרה.
"את לא! תסתכלי עלייך! את נראית נורא!"
"תודה," היא גיחכה בקול נטול הומור ונוטף צינה, חיוך קטן נגלה לו מבין התלתלים שלה. "זה ממש דבר להגיד לבחורה כדי לגרום לה להרגיש טוב עם עצמה."
"הו, סליחה... אבל, לייס, את כמעט נחנקת שם למוות בתוך המים!"
"לא אני לא... למרות ש... עזוב, בכל מקרה, הייתי צריכה להישאר שם ולא שמעתי את סרנה יוצאת אז..."
"ומה עכשיו?"
"עכשיו מורידים את שכבת המגן מהפרצוף שלי."
"שכבת מגן?!"
לייס הנהנה והושיטה את ידה לפניה, היא הניחה את ידה על רקותיה ונשמע קול תקתוק.
שכבת המגן התנתקה מפניה, כמו מסכה.
דריאן הביט בה בהתפעלות, פניה חזרו לעצמן, היא שמטה את שכבת המגן וזאת קרסה תחת משקלה לתוך המים, משאירה אחריה עננה אדומה.
לייס הושיטה את ידה והשפריצה על פניה מים, מנקה את הדם המזויף.
"מאיפה השגת את שכבת המגן?"
"האיש ההוא, בגלימה השחורה, הוא הביא לי." אמרה במבט חולמני כמעט.
"הוא ממש הציל אותך."
"ואת הפנים שלי."
"חוץ מ... היי!" קרא דריאן שראה קו דם על הלחי שלה.
"היא החליטה לחתוך... כמה פעמים..." מלמלה לייס והניחה את ידה החופשייה על הפצע, מורחת אותו במים.
"הוא עמוק?"
"לא כל כך..." מלמלה.
"את משקרת." הוא פסק והסיט בכוח את ידה של לייס מהלחי שלה, בוחן את הפצע מקרוב.
הוא פער את עיניו. "לא כל כך עמוק?! אני יכול לראות מפה את השיניים שלך!"
"זה בסדר..." היא מלמלה. "רק אל תצעק, אתה עושה לי כאב ראש."
דריאן נסוג מעט ונעץ בה מבט שגרם לה רגשות אשם. "את גם יודעת מי זה?"
"מי זה מי?"
"האיש בגלימה."
"אני מניחה שהוא מלאך המוות טוב הלב היחיד שעוד קיים..."
ההילה האפלה דעכה מרגע לרגע מהשנייה שנטשה את המקום. לפתע נגרם שינוי משמעותי בהילה של המקום שהשניים השתנקו וגנחו בו זמנית, חסרי נשימה.
"זהו זה!" נשמע קול. "ההפסקה הקטנה שלכם נגמרה!"
דריאן ולייס התרחקו אוטומטית זה מזה וניסו להתכונן נפשית לסבב עינויים נוסף.
אז זאת הבעיה בלהיות בן אנוש, רגשות נפגעים, לב נשבר.
פטר נאנח והניח את ראשו בין ידיו, מתוסכל. תוהה למה הוא הסתבך במצב הזה מההתחלה.
הוא כבר התעצבן מלחשוב כל הזמן שאם לא היה עושה ככה, ואם לא היה אומר את זה, הוא לא היה במצב המסוים הזה עכשיו.
"בנות אכזריות." קבע בינו לבין עצמו.
"שמעתי את זה!" אליאנה, חברת הילדות שלו, נכנסה לחדר. "אז מה קרה עכשיו עם טניה?"
פטר השתנק כששמע את שמה. "לא רוצה לדבר על זה." אמר בקול פגוע ושבור קצת יותר משהתכוון אליו.
"אוי, זה נגמר?" שאלה בקול עדין.
"סופית." מלמל דרן בקול מדוכדך.
אולי אליאנה הייתה ממשיכה לנחם את הידיד המדוכא שלה, אבל הפיצוץ מבחוץ הרס הכל.
שנייה אחרי זה הם מצאו את עצמם בחוץ, על הדשא, התרסקו החוצה דרך חלון מרוסק.
פטר גנח בכאב והתיישב. "דרך אגב, למה את היית בחדר שלי?"
"אמא שלך ביקשה שאני אקרא לך לארוחת ערב, כי ג'ינה לא מסוגלת לעשות את זה..."
עכשיו הוא הבין, ג'ינה הייתה אחותו התאומה, עצלנית סדרתית.
הוא הביט לעבר הבית שלו, הקיר של החדר שלו שוב התפוצץ, הוא נאנח בעצבנות.
"אז מה הציידים זוממים עכשיו?" מלמל, ספק לאליאנה, ספק לעצמו.
מאחורי השיח שעליו השקיפו על תמונת המצב, יכלו לראות שהבית לצידם התפורר לעפר, ענן עשן התנשא מעליו, מבין ההריסות קורה אחת הונפה ודמות מחרידה למראה העיפה אותה הצידה ונעמדה.
אפילו מרחוק פטר ואליאנה יכלו לראות את העיניים הבוהקות בזהב של הדמות, והפסים המוזהבים שמקבילים לעצמות הלחיים שלה, השיער הבוהק והזהוב שלה שיוו לה מראה של אל. או של כל יצור טהור אחר.
היצור המחריד טיפס מבין ההריסות ולא פספס אתה ההזדמנויות לזרוע הרס ולהעיף חפצים דוממים וחסרי אונים מדרכו.
פטר שם לב שכל חפץ שהיצור דרך עליו נשבר לשניים או שנוצר בו שקע עמוק.
היצור לא הלך יציב, למרות מראהו ששיווה לו ארשת מלכותית, הוא הלך זקוף והתפתל מפעם לפעם כאילו הוא נלחם עם עצמו.
מפעם לפעם היצור קרא פליטת כאב, ופיתל את גופו בצורה שנראתה כאילו משהו עומד לבקוע מהעור שלו.
פטר חשק שיניים ונשם עמוקות. "לכי." אמר לחברתו.
"ומה איתך?" שאלה אליאנה.
"אם אני אלך איתך, אני אחשוף אותך, עכשיו לכי."
"פטר..." התחילה למלמל אליו במחאה, אבל הוא הניח יד על פיה בחוזקה.
"אני אהיה בסדר, עכשיו לכי, אוקי?" הוא לא הרפה מפיה עד שהנהנה, ואז הניח לה להסתלק משם.
היצור התקדם לשיח שמאחוריו הסתתר פטר ואחד בו, עוקר את השורשים ממקומם, ומסלק את המחסום היחיד והגנתו היחידה של פטר.
עיניו של הנער נפערו, אולי מרחוק לא יכלו לראות, אבל מקרוב, זה היה גאן, ראש הציידים.
הוא יצור על טבעי?
פטר גיחך בינו לבין עצמו על האירוניה. הוא חשב שטוב לשמור על הומור עצמי רגע לפני המוות.
וכך היה, גאן סילק מעליו שאריות שיח אחרונות, והושיט את ידו לעבר פטר, אוחז בחוזקה בצווארו ומרים אותו בידיו, תלוי רפוי בידו.
פניו של הנער התעוותו באימה וכאב טהור כשידו של גאן חצתה את חזהו ואחזה בליבו.
לאחר מכן ידו של גאן נסגרה על הלב שהחל להאט את פעימותיו, ותלשה אותו החוצה.
גאן השליך הצידה את גופתו המעוותת של הנער ובחן את ליבו של הנער, מלחלח את שפתיו.
"אולי אני אוכל למצוא בך שימוש." מלמל לעבר הלב המגואל בדם בידו ופנה ללכת.
בינתיים, מסתתרת מתחת למקום מחוץ לטווח ראייתו ושמיעתו של גאן, אליאנה רעדה, מזועזעת ממה שרק ראתה, ומבולבלת לחלוטין מהידיעה הנרעשת.
גאן, ראש הציידים, הוא ניצוד בפני עצמו.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה