רזיאל יקר, אף אם נדמה לי כי אני מבין ללבך, צודקים המגיבים לדבריך באומרם שיש בדבריך מן הפרובוקציה. הקו הכללי של טיעונך הוא הגיוני, אך על מנת להבהירו דרוש יותר ממשפט אחד – הקביעה כי החילונים הם מבולבלים אינה יכולה שלא להצטייר בקביעה מעליבה החוטאת למציאות באופן גס.
אז קצת סדר, אם יורשה לי. את הדברים הבאים איני כותב כדעתי האישית, אלא רק כהצגת הטיעון אותו הצגת.
שמעתי פעם מפי רב חכם, כי "התורה ניתנה מסיני והדת ניתנה בשושן הבירה". משפט שנון שיש בו הרבה מן האמת – דת ואמונה, כולם מזהים בין השניים, אך כמעט ואין כל קשר ביניהם. בדבריך הסבת את הדיון אל החלוקה החברתית שבין חילונים לדתיים, חלוקה שכמובן אינה קשורה כלל לעניין. חלוקה אחרת – שאף היא חוטאת במידת מה לאמת, אך בכל זאת יכולה להועיל לעניינו – היא החלוקה בין מאמינים לאלו שאינם מאמינים. המאמין איננו האדם המאמין בעיקרי אמונה כאלה ואחרים, המאמין הוא האדם החי במעין אוידנטיות פנימית ביחס לדרכו וביחס לחייו. בדברים אלו אני כמובן שב למושג המקראי של אמונה, ולא כהגדרתו המאוחרת בימי הביניים. האמונה היא בטחון, תחושת ביתיות, תמימות קיומית. הפך האמונה, אם כן, אינו אי הסכמה לערכים מסוימים, או לדרך חיים מסוימת, היפוכה של האמונה יתבטא בחוסר בטחון, הן פנימי והן חיצוני, ובניכור.
הראי"ה קוק במקומות רבים מתייחס לאמונה באופן זה, ומתוך כך מתייחס לפתיות הנעוצה בכפירה. הרב קוק אינו מקבל את אפשרות הכפירה, לדידו אין אפשרות לפיה אדם לא יאמין בכלום אלא בספקנות ובניכור. החשיבות שבכפירה, לדידו, היא בכך שהיא כופה את המאמין לזקק את אמונתו ואת דתו. הדת לעיתים חורגת מן האמונה, האמונה לעיתים חוטאת לעצמה, ובזמנים אלו רק הכופר, זה שיצא 'מחוץ למחנה', יכול להצביע על העוולות שבאמונה זו ולדרוש את תיקונם. זאת כמובן הצגה קצרה מידי של דברי הרב קוק (הצגה שהיא על אחריותי בלבד), למי שרוצה להעמיק ולהרחיב נראה לי שהדברים ידועים וכבר רבים עסקו בהם.
להבהרת הדברים אביא ציטוט קצר מתוך דבריו של פראנץ רוזנצוויג. גישתו אמנם שונה מזו של הראי"ה, אך בדברים אלו ניתן לשמוע הד ברור לדברינו:
" לא אמונה מזה ודעת מזה, אלא: דעת מאמינה לעומת דעת כופרת. והואיל ומותר הדעת המאמינה הוא שכך שבכלל המאמינה אף הכופרת, בעוד שבפני הדעת הכופרת זו המאמינה נשארת סתומה, אפשר לומר: דעת מאמינה כופרת מזה, ודעת כופרת מוגבלת מזה. ... והתיבה 'מאמין' מורה כאן לא על הסתייגות דוגמאטית, אלא על הידבקות והיאחזות של האדם בכל כולו. משמע שאף האפיקורס יש שהוא מאמין במובן זה והאדוק המובהק – כופר. כגון יחסו הלאומי של גרץ לדברי ימי ישראל, שהוא יחס מאמין, בעוד שדעתו המשפטנית של ברויאר על דברי ימי ישראל (ודוק: 'דעתו', כי נדמה לי שיחסו לאמתו מאמין הוא יותר מדעתו) – היא כופרת. "
בכפירה (ושוב, כפירה, לא חילוניות!) אכן יש משהו מן העגלה הריקה, בכך חטאה אך בכך גם כוחה. בכך חטאה, שהרי מתנכרת היא למסורת, מתנכרת לעבר ולעיתים אף להווה (וכאן איני יכול שלא לציין את ההבחנה הברסלברית שבין חכמה לתמימות). אך כפי שכולנו יודעים אף הדת אינה תמה וברה, ואולי צודקים אלו הדורשים לרוקן את העגלה, אלו הטוענים שאין טעם להסחב עם עגלה מלאה בחצץ ואבנים. מתוך גישה דיאלקטית זו יכול הרב קוק לכתוב מחד, "שורש הכפירה היא פתיות מוחלטת", ומאידך, "כדי לטהר את האויר מזוהמת החוצפה והרשעה הזאת, באה הכפירה המוחלטת, שגם היא אינה טובה מהראשונה, אבל היא מתנגדת לה תכלית הניגוד."
הכפירה היא ספקנות מעצם הגדרתה. הספקנות מצד עצמה אינה דרך חיים נכונה, אך בו בעת היא הכרחית.
(איני אומר כאן את דעתי האישית, את הנ"ל כתבתי בעיקר עבור אלו שביקשו דיון ענייני בנושא...)
אז קצת סדר, אם יורשה לי. את הדברים הבאים איני כותב כדעתי האישית, אלא רק כהצגת הטיעון אותו הצגת.
שמעתי פעם מפי רב חכם, כי "התורה ניתנה מסיני והדת ניתנה בשושן הבירה". משפט שנון שיש בו הרבה מן האמת – דת ואמונה, כולם מזהים בין השניים, אך כמעט ואין כל קשר ביניהם. בדבריך הסבת את הדיון אל החלוקה החברתית שבין חילונים לדתיים, חלוקה שכמובן אינה קשורה כלל לעניין. חלוקה אחרת – שאף היא חוטאת במידת מה לאמת, אך בכל זאת יכולה להועיל לעניינו – היא החלוקה בין מאמינים לאלו שאינם מאמינים. המאמין איננו האדם המאמין בעיקרי אמונה כאלה ואחרים, המאמין הוא האדם החי במעין אוידנטיות פנימית ביחס לדרכו וביחס לחייו. בדברים אלו אני כמובן שב למושג המקראי של אמונה, ולא כהגדרתו המאוחרת בימי הביניים. האמונה היא בטחון, תחושת ביתיות, תמימות קיומית. הפך האמונה, אם כן, אינו אי הסכמה לערכים מסוימים, או לדרך חיים מסוימת, היפוכה של האמונה יתבטא בחוסר בטחון, הן פנימי והן חיצוני, ובניכור.
הראי"ה קוק במקומות רבים מתייחס לאמונה באופן זה, ומתוך כך מתייחס לפתיות הנעוצה בכפירה. הרב קוק אינו מקבל את אפשרות הכפירה, לדידו אין אפשרות לפיה אדם לא יאמין בכלום אלא בספקנות ובניכור. החשיבות שבכפירה, לדידו, היא בכך שהיא כופה את המאמין לזקק את אמונתו ואת דתו. הדת לעיתים חורגת מן האמונה, האמונה לעיתים חוטאת לעצמה, ובזמנים אלו רק הכופר, זה שיצא 'מחוץ למחנה', יכול להצביע על העוולות שבאמונה זו ולדרוש את תיקונם. זאת כמובן הצגה קצרה מידי של דברי הרב קוק (הצגה שהיא על אחריותי בלבד), למי שרוצה להעמיק ולהרחיב נראה לי שהדברים ידועים וכבר רבים עסקו בהם.
להבהרת הדברים אביא ציטוט קצר מתוך דבריו של פראנץ רוזנצוויג. גישתו אמנם שונה מזו של הראי"ה, אך בדברים אלו ניתן לשמוע הד ברור לדברינו:
" לא אמונה מזה ודעת מזה, אלא: דעת מאמינה לעומת דעת כופרת. והואיל ומותר הדעת המאמינה הוא שכך שבכלל המאמינה אף הכופרת, בעוד שבפני הדעת הכופרת זו המאמינה נשארת סתומה, אפשר לומר: דעת מאמינה כופרת מזה, ודעת כופרת מוגבלת מזה. ... והתיבה 'מאמין' מורה כאן לא על הסתייגות דוגמאטית, אלא על הידבקות והיאחזות של האדם בכל כולו. משמע שאף האפיקורס יש שהוא מאמין במובן זה והאדוק המובהק – כופר. כגון יחסו הלאומי של גרץ לדברי ימי ישראל, שהוא יחס מאמין, בעוד שדעתו המשפטנית של ברויאר על דברי ימי ישראל (ודוק: 'דעתו', כי נדמה לי שיחסו לאמתו מאמין הוא יותר מדעתו) – היא כופרת. "
בכפירה (ושוב, כפירה, לא חילוניות!) אכן יש משהו מן העגלה הריקה, בכך חטאה אך בכך גם כוחה. בכך חטאה, שהרי מתנכרת היא למסורת, מתנכרת לעבר ולעיתים אף להווה (וכאן איני יכול שלא לציין את ההבחנה הברסלברית שבין חכמה לתמימות). אך כפי שכולנו יודעים אף הדת אינה תמה וברה, ואולי צודקים אלו הדורשים לרוקן את העגלה, אלו הטוענים שאין טעם להסחב עם עגלה מלאה בחצץ ואבנים. מתוך גישה דיאלקטית זו יכול הרב קוק לכתוב מחד, "שורש הכפירה היא פתיות מוחלטת", ומאידך, "כדי לטהר את האויר מזוהמת החוצפה והרשעה הזאת, באה הכפירה המוחלטת, שגם היא אינה טובה מהראשונה, אבל היא מתנגדת לה תכלית הניגוד."
הכפירה היא ספקנות מעצם הגדרתה. הספקנות מצד עצמה אינה דרך חיים נכונה, אך בו בעת היא הכרחית.
(איני אומר כאן את דעתי האישית, את הנ"ל כתבתי בעיקר עבור אלו שביקשו דיון ענייני בנושא...)