פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1163 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-2 חודשים לא תתפסו אותי בחיים - חלק 5 ואחרון אמברשי
נגעתי בתקרה קלות ואז קפצתי מהחבל, אני התאמנתי לקראת התחרות הבאה שלי - תיפוס.
אני די מהירה אז יש לי סיכוי טוב והילד נגדו אני מתחרה הוא חלש בידים שלו, יתרון בשבילי.
אני התאמנתי כל יום במשך שעות, לא היה משהו אחר לעשות חוץ מקריאה אבל לרוע מזלי אני לא למדתי קרוא וכתוב ו"עכשיו כבר חבל להתחיל" ככה אומרים לי שני הילדים שכן ידעו לקרוא ולכתוב, אין פלא שהם אומרים את זה, יכול להיות שהם ישקיעו בי את כל זמנם בלימוד קרוא וכתוב אבל בסופו של דבר אני אפסל או הם יפסלו ואז כל זה יהיה לשב.
"את כבר מוכנה להתמודד בתחרות עוד שעה?" שאלה קיי
"אני חושבת שכן" עניתי. קיי ואני עוד לא נלחמנו אחת בשניה והפכנו לסוג של חברות, אם אני אצטרך לאבד גם אותה...אני לא יודעת מה אני אעשה, אני גם גיליתי שהיא עוד מעט בת 18 עוד ארבע ימים היא תהפוך לחוקית.
התחרות ביני לבין הילד הייתה קלה עבורי, תיפוס זה לא הצד החזק שלו כנראה וזה גם מה שהפיל אותו, צריך להיות בלי צדים חלשים במציאות הזאת חשבתי לעצמי.
אני וקיי קיבלנו את התחרות הבא שלנו על שני כרטיסים קטנים כמו תמיד "עוד יום עבר, עוד ילד שלא יגיע לגיל 18, עוד תחרות נגד..." אמרתי ואז הסתכלתי בכרטיסיה נתתי את הכרטיסיה למילי כי היא יודעת לקרוא ואז מילי אמרה
"נגד: קליאנה
קטגוריה: ציור "
פתאום האוירה האפירה, אני לא רוצה להילחם מול קיי! היא החברה היחידה שלי עד עכשיו! אבל אז נזכרתי בטל במאי, זה או היא או אני אבל גם קיי מאוד טובה והיא פה אפילו יותר זמן ממני, יותר מנוסה...פחות סיכוי בשבילי.
התאמנתי בציור כל היומיים והייתי האמת דיי טובה בזה אבל הייתי מאוד איטית וזה חיסרון גדול.
כשהגיע היום היינו צריכות לצייר קערה של פירות.
"היכון, הכן התחילו" נשמעה הקריאה מהבעלים של המקום ואני וקיי התחלנו לצייר את הקערה, כשאמרועוד חצי דקה נלחצתי, הבטתי במבט חטוף בציור של קיי, הוא היה מדהים! כל כך יפה ואמיתי, שלי נראה כמו ציור של ילד קטן לעומת הציור של קיי אבל אז היא ראתה אותי ופתאום החלה לקשקש על הציור שלה, רציתי לומר לה לא אל תעשי את זה! אבל כלום לא יצא מהפה שלי ואז נגמר הזמן ואני הוכרזתי כמנצחת, היא הרסה את הציור שלה לטובתי אפילו שהיה לה רק יום אחד לפני שהפכה להיות חוקית.
יום לאחר מכן בקשו ממני להביא עוד שחקנים חדשים, יצאתי החוצה מחפשת טוב טוב בכל מקום אחרי ילדים חדשים כאשר שני רודפים ראו אותי, לא! לא יכול להיות! אני רצתי לעבר הבית, כל הילדים נכנסו כבר ל"מרתף הסודי" שלנו.
רצתי הכי מהר שיכולתי, משכתי את הדלת נכנסתי בטרוף לתוך הבית מזיזה את הארונים ומחפשת את הדלת בריצפה אבל אני לא מצאתי אותה, איפה היא? ואז שמצאתי אותה זה כבר היה מאוחר והילדים נעלו אותה מבפנים.
דפקתי על הדלת שברצפה בחוסר אונים "תכניסו אותי! בבקשה!" אמרתי להם.
"בבקשה! לפני שהם נכנסים פנימה!" צעקתי להם אבל לא הייתה תשובה.
הזדחלתי לעבר הפינה בזמן שהם דופקים על הדלת ועומדים לשבור אותה.
ואז...
זהו זה כל הסיפור! תדמינו סוף משלכם! אני מצאתי כבר בערך 1000 אז גם אתם יכולים (אם אתם רוצים אתם יכולים לכתוב פה את הסוף שלכם) האמת שאמא שלי העירה אותי אז אין לי מושג מה הסוף האמיתי...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-2 חודשים איזה יופי! טוטסי נודלס
-
לפני 13 שנים ו-2 חודשים סליחה גאיה* לא טל טוטסי נודלס (ל"ת)
-
-
לפני 13 שנים ו-2 חודשים אהבתי את זה טל
-
לפני 13 שנים ו-2 חודשים הסוף שלי^^ גאיה
ניסיתי להתכווץ יותר קרוב לפינה. מגע הבטון הקריר הרגיע אותי מעט, אבל המחשבה שימצאו אותי חילחלה בתוכי.
"זה לא יכול להיגמר ככה." אמרתי לעצמי. "אני לא יכולה לוותר.".
שרדתי עד עכשיו, עברתי את התחרויות. החיים שלי, כבר לא בשבילי. הם עלו יותר מידי. חים של כל הילדים שנלחמתי בהם. חיים של חבריי היחידים, ליהי וטל, ובעצם, גם קיי.
בום!
ציר אחד נפתח.
בום!
נשארו רק עוד שניים.
בום!
הבזיקה בראשי מחשבה.הקשת שלי, היא בארון.
פתחתי את הארון, אבל הקשת לא שם.
מישהו פינה את הארון,פירק שני מדפים והתקים מנעול פנימי.
רק דף צהוב היה מונח על המדף העליון, לא היה לי זמן לחשוב ונכנסתי לארון.
בום!
הדלתות נפלו. נשמע קול נקישה כשנעלתי את הארון.
מה שלא יהיה, אסור לי לוותר.
קולות מתכת מתנגשת במתכת נשמעו לידי, לידי היה הארונית שבה הדלת.
הם מצאו אותה והתחילו לפרוץ אותה.
קיוותי שלא יקרה להם כלום, למרות שעכשיו, כבר אין שם אף אחד שחשוב לי.
לאט לאט, בקול נקישות ומתכות, נפתחה הדלת.
נשמע קול חריקה של הצירים הישנים. עכשיו באמת הלך עליהם.
נרדמתי בתוך הארון, וכשיצאתי, היה כבר חושך, הארונית הייתה הפוכה והחדר הסודי היה ריק.
לקחתי את הפתק ויצאתי החוצה. נשאר לי לפחות שבוע עד גיל 18.
טיפסתי אל הגג, וישבי שם, אוכלת את האוכל המוסתר במזווה שבחדר הסודי.
מאחר שחשבתי שכבר עברו לפחות שבועיים, יצאתי החוצה.
אחד השומרים רדף אחריי, אבל על גב היד שלי היה כתוב משהו, הראתי לי אות הקשקוש, הוא הנהן, ועזב אותי.
אבל אחר כך באו עוד שניים, שהובילו אותי לבניין דירות, בית משלי.
אבל כשנכנסנו, גיליתי שזה לא היה בניין דירות, זה היה המקום שאספו לשם את הילדים. ראיתי את קיי, חבולה.
ראיתי את טל, ראשו שמוט כלפי מטה והוא רזה מתמיד.
ראיתי את ליהי, ראיתי את שאר הילדים שניצחתי, ואז בבואתי נשקפה במראה.
התנערתי מאחיזתם של השומרים ויצאתי החוצה.
מצאתי שברי זכוכית וניסיתי למות.
הם אולי יתפסו אותי, אבל לא בחיים.
סיפור ממש יפה! נהנתי מאוד לקרוא, למרות שעוד יש קצת מה לשפר.. מקווה לראות עוד!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-2 חודשים גאיה! אמברשי
חחחח נראה לי שכל סיפור שאת מספרת או כותבת חייב אבל חייב להיות ארוך ומקסים!
סוף מהמם יותר נחמד לראות את זה כתוב מאשר שאת מספרת חלקים ממנו בטלפון...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-2 חודשים היי! אני מבקשת! גאיה
זה היה באוטובוס בדרך לשפיים! תהיהי מדוייקת לפחות, זה חשוב בעולמנו המבולגן(;
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-2 חודשים חחחחחחחחחחח אמברשי
-
-
-
-
