ילדה קטנה ומבועתת.
היא השאירה את החדר שלה מאחור, חתכים וכאב, כאב מיותר.
הבית הוא כבר לא מקום להתחבא, הוא לא בטוח. המחבוא נשבר מהכאב.
נמאס לחפש מקום לשכון בו, נמאס לברוח ממקום למקום ולהיבעט כשהיא מתמוטטת.
מספיק להישבר שוב ושוב, מספיק לבכות, חייבים ליפול שוב ושוב ולזחול עד שיש לה את הכוח לעמוד?
היא רוצה לברוח, היא רוצה ללכת, היא רוצה לצרוח עד שיכאב.
את הדלת היא נעלה מאחוריה, את הראש טמנה בכרית, את פיה פתחה וצרחה בכל כוחה, כי כואב, ונמאס, והכל עולה על גדותיו.
כל יום זה אותו דבר, היא בוכה, היא נשברת, היא צורחת.
אף אחד לא שומע, אף אחד לא לצידה שהיא בוכה, אף אחד לא מניח יד מנחמת, מחבק בעדינות, מעביר יד ברכות בשיערה, או סתם לצידה, נועץ מבט מנחם ומרגיע.
***
עברו כמה שנים מאז.
ועדיין כואב, כמה כואב.
זה יום ההולדת שלה, וכולם שרים לכבודה, בשבילה, אבל היא לא מסוגלת אפילו לחייך.
היא לא מבינה את פשר הזיוף, המלאכותיות, איך הם מסוגלים להעמיד פנים שבסדר וטוב שהיא ממוטטת מבפנים?
חיוכים מזויפים, צחוק מלגלג, הכל כבר יותר מידי.
מבפנים היא פורצת בבכי על הכל, על כך שעוד שנה עברה ושום דבר לא השתנה, הכל עדיין כואב, מעיק.
מכבה את הנרות על העוגה, היא מחייכת חיוך נמהר ומריר, מבקשת... פעם אחת... שמישהו יעמוד לצידה, יקשיב, ינחם שהיא בוכה.
והיא ממשיכה הלאה, בצליעה, היא נושמת נשימה עמוקה, חונקת את הדמעות, נושכת את שפתיה ומעמידה פנים שהיא שמחה.
***
היא בוכה, ובוכה, עד שנמאס, פורקת הכל, זועקת על אלוהים, אומרת שאם הוא קיים הוא ישות אכזרית, לא הוגנת.
היא מכה את הכרית, ומתמוטטת על המיטה, מסתבכת בדמעות שלה, וטומנת את הראש בקיר, היא פותחת את פיה ועומדת לפרוץ בצרחות אבל מגע מרגיע עוצר אותה.
בתחילה על גבה, בעדינות, לאחר מכן עובר אל שיערה, משחיל ידיים בשיערה ומשחק בו, כמו שהיא אוהבת.
ואז בא החיבוק המרגיע, הטוב, בעיניים עצומות היא נשענת על היצור שאוחז בה, מושיטה את ידיה אליו וכורכת אותן סביבו כמו גלגל הצלה, או שהוא באמת כזה.
מילים רכות ומרגיעות, מנחמות, מגיעות לאוזניה, אצבעות מרפרפות מוחות את דמעותיה.
והיא יודעת שהיא תהיה בסדר מעכשיו, כי הוא ירגיע אותה שהיא בוכה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה