"גאיה, התעזרי לי?" תפילה חרישית נשמעת מעלי, מעל שכבות אדירות של אדמה, אבנים ואוצרות.
"גאיה, התעני לי?" קול החוזר כל פעם מחדש, באותה השעה, בכל יום.
"גאיה, התוכלי להבין אותי?" הקול לא מוותר, ולי אין בררה, אין מנוחה מתפקידי.
'כן' אני עונה, מרעידה את סביבתי, וחשה כל עלה שנופל ברכות על האדמה.
"גאיה, התעוררי. התעוררי!" קול גברי ורועם קורא לי.
אבל אני לא זזה, נשארת יציבה. כל תזוזה, שווה להרס אדיר.
"תעשי משהו, תגרמי לבני האדמה, למפלצות להפסיק, החזירי אותם לדרך היושר" הוא רועם בקולו, ומשקה את פניי.
'אני לא יכולה, הם נמשלו לדשא' אני עונה לו, ' כאשר תקצוץ אותו, הוא יגדל מחדש, יחזור לירוק היפה שלו'
"ואם תעקרי אותם? הם לא יגדלו חזרה." הוא מנסה להערים עליי, לשווא.
צחוק מתגלגל, עולה מבטני, מטפס בגרוני ויוצא מפי, הכל רועד, נופל וחוזר למקום היווצרותו.
'אולי אני מגדלת את הדשא, אבל אין ביכולתי לשלוט לאיזה כיוון הוא יצמח'.
אני פוסקת, ובכך גורמת לו ללכת.
אבל דבר מה לא מניח לי לחזור לעצמי.
דמות קטנה, זעירה כשיח צעיר, קלה כנוצה, מטפטפות עיניה.
'מדוע את בוכי ילדתי? אל נא לך'.
באמירת מילים אלו, דמעה נקוות בזווית עיניי.
נוזל אדום רותח, גועש. מטפטף אליי. מחלחל בתוכי.
'אל נא לך, ילדתי אהובתי. הכל יהיה בסדר', אני לוחשת בנסיון להרגיעה,
אבל בתוך תוכי, אפילו אני, האיתנה,
בוכה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
