פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 3858 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-4 חודשים עשרים וארבע הזדמנויות (2) אנג'ל
סוף סוף סיימתי את הפרק השני, אחרי הפוגה לא קצרה בכתיבה של הסיפור.
סליחה אם הפרק קצת צולע...
---------
לא תיארתי לעצמי ששאר השיעורים – מדעים, ספרות, היסטוריה, וגיאוגרפיה – יהיו צריכים להיחקק בזיכרוני, בסך הכל קראתי ספר, וזהו.
אבל חוץ מהם היה עוד שיעור, בסוף היום, שיעור חינוך.
בהתחלה כל אחד נעמד בתורו, אמר את שמו, וציין במה הוא מוכשר.
גיליתי שיש מוכשר אחד במדעים, שניים באנגלית, שלושה בגיאוגרפיה, שניים באלגברה, שניים בהנדסה, שלושה באומנות, אחד בספרות, חמישה בספורט, אחד בהיסטוריה, שניים בספרדית, ואחד בצרפתית.
אני הייתי היחידה מכולם ששלטה בכל תחום המתמטיקה, הרגשתי כמו חייזר, ולא שאני יודעת איך חייזרים מרגישים.
"את מיוחד, לא כמוני. כיף לך, אני סתם משעמם, כמוני יש מיליון." זה מה שדור כתב לי על השולחן לאחר שהסבב נגמר.
"גם אני משעממת, תאמין לי, אין הרבה מוכשרים במקצוע הזה כי כולם חושבים שהוא משעמם!" כתבתי לו בחזרה, ונאנחתי.
השנה, הסתבר שבגלל שאנחנו כיתה מיוחדת, ושהגאונות שלנו מסוגלת להפריע בשיעורים (אני הייתי בונה על המוכשר במדעים, זה כבר נראה כאילו יש לו תוכנית בראש לבנות רובוט שיפוצץ את בית הספר) אז הביאו לנו שתי מחנכות.
והכי הזוי, שחשבו שהקט של ה"שוטר רע, שוטר טוב" יעבוד עלינו, אנחנו גאונים והם הודו בזה.
מחנכת אחת, בעלת שיער בצבע קש ועיניים חומות חמימות וטובות, למרות שפנייה היו מלאות קמטים וזיכרונות מן העבר, נעמדה וחייכה אלינו חיוך עדין.
"שמי הוא דליה," פתחה ואמרה בקול נעים. "אני אחת המחנכות שלכם, אני מקווה שנהנה ביחד," החיוך שלה היה לבן לגמרי. "להיות מחנת של כיתה שכמותכם... זה באמת מדהים, אז לכל בעיה שתיכלאו לתוכה, אתם יכולים תמיד לבקש ממני לעזור."
דלייה התיישבה, והמחנכת השנייה נעמדה.
היא נראתה ממש כמו דוגמנית שימי הזוהר שלה חלפו לפני משהו כמו חמש דקות, והיא עדיין מטומטמת מספיק כדי לא להבין את זה, והיא עדיין עומדת על הבמה במלוא הדרה.
שיערה שחור כהה, חלק ומבריק, העיניים הירוקות שלה בלטו מכמויות של איפור כבד, אבל איכשהו, הוא נראה ממש מתאים לה.
עור הפנים שלה היה חלק ומתוח, והבליט את עצמות הלחיים שלה בתנועות רכות. ואולי פנייה היו קורנות אילולא ההבעה האפורה שלה, היא הזכירה לי את דולב.
"אני שרה, המחנכת השנייה שלכם, חינכתי תלמידים רבים לא ממושמעים בעבר, ואני כבר יודעת טוב מאוד איך לטפל בתלמידים בעיתיים – " אנחנו בעייתיים?! היא בעיתית! "- אם תנסו לעשות אי פעם בעיות בשיעורים שלי, אני יכולה להבטיח לכם שתוענשו בהתאם."
באותה המידה היא יכלה לומר "אני פה כדי לגרום לכם לסבול", משניהם שאר התלמידים ואני הבנו אותו דבר.
"אתם בטח שואלים למה אתם כאן," אמרה דליה לאחר גל הרעד שעבר בנו בעקבות שרה. "מיטב המוחות פעלו כדי לאתר אתכם, את המוחות החכמים ביותר, את התלמידים המוכשרים במקצועות מגוונים."
"אז הגיע הזמן לספר לכם שאתם פה למטרה מיוחדת יותר ממה שתלמידים רגילים ראויים להיות חלק ממנה." שרה נעצה בנו מבטים קרים. "אתם נבחרתם לפרויקט חשוב שאמור למדוד את ההתפתחות של המוחות הצעירים, הניסוי הוא כלל עולמי במדינות שונות ברחבי העולם, המדינה המנצחת, שההתפתחות בה היא המהירה, הגדולה, והמשפיעה ביותר, תקבל הון עתק – תחשבו על זה כעל התערבות בין מדינות."
"ולמה לנו לרצות לשתף פעולה?" דור שאל ללא היסוס.
כל המבטים הופנו אל השולחן שלנו, אבל מייד לאחר מכן הוסטו ממנו, ודליה המשיכה לדבר, והתעלמה מההערה הקטנה שלו, לפחות בהתחלה. "לכל ניסוי גויסו עשרים וארבעה תלמידים, לא כל הטובים ביותר הסכימו לבקשתנו, אז גייסנו פחות חכמים, ועדיין..." היא מלמלה כעת. "כמו בניסוי בין המדינות, גם בניסוי הזה, שלנו, רק ילד אחד זוכה. המנצח מקבל חלק נכד במידה ונקבל את הכסף, החלק ישהה בחשבון הבנק שלו עד שיהיה בן שמונה עשרה, אלא אם כן ישנן בעיות דחופות יותר עכשיו - "
"ומה אם המדינה לא תזכה?" התפרץ ילד צנום לדבריה.
"המנצח יקבל כסף מקופת המדינה, וכרטיס שמאפשר הנחות רבות במגוון ארצות." השיבה שרה. "זה מספיק בשבילכם?"
"זה נשמע כמו תוכנית ריאליטי." אמרתי. "יש מודחים?"
כמה ילדים פרצו בצחוק למשמע ההערה שלי.
"בהחלט כן, יהיו מודחים, ילדים יסולקו מהתוכנית על ימין ועל שמאך עד שיישאר מנצח." אמרה שרה מבלי למצמץ. "התוכנית תחולק לשלושה חלקים, חלק לכל שנה, במשך שלוש שנים. בכל שנה לכל אחד יש שמונה הזדמנויות להוכיח את עצמו, ואם לא יוכיח את עצמו – הוא יודח מהתוכנית יחד עם שבעה ילדים אחרים, בסך הכל בשלושה שנים האלו, תהיינה עשרים וארבע הזדמנויות לכל תלמיד להוכיח את עצמו, ולהפגין את כישוריו, בהזדמנות האחרונה שני תלמידים יתחרו על המקום המנצח."
"ואם התכוונת על כישורים שכליים, למה אנחנו, המוכשרים בספורט, נוכחים כאן?" שאלה ילדה בלונדינית כשהיא מוטלת ברפיון על הכיסא שלה.
"אבל יש בכם יותר משחשבתם, לא סתם בחרנו אתכם, לא רק בזכות שקיבלתים הרבה מדליות, אלא שיש לכם מודעות לבריאות שלכם ולגבולות של הגוף שלכם, אתם מומחים לגוף האדם, ומה שמשותף לכם הוא שאתם הייתם אלו שתכננו את לוחות הזמנים שלכם וקבעתם מהו המזון שאתם אוכלים, לא ההורים שלכם, וזה מה שמייחד אתכם." דליה הפתיעה את הילדה, והיא שרקה חרש.
"ומה איתנו, המוכשרים באומנות?" שאל הילד שישב לצידה.
"אתם יודעים להעריך פרופורציות, לא מגזימים עם שום חומר, יודעים לחלק אותו כמו שצריך, הכישרון שלכם מצריך המון חשיבה." אמרה שרה בטון לא משכנע.
ברגע ההוא, בין כולנו עבר ניצוץ הבנה, שהפרויקט הזה הוא הרבה יותר גדול ממה שמספרים לנו.
שאר השיעור עבר בעצלתיים, אומנם בין התלמידים שררו חרדה ומתח, אבל המורות הקלו עלינו כך שהחלו לדבר על דברים משעממים, כמו הספונסרים שתרמו לפרויקט, חברת "נייקס" שמעולם לא שמעתי עליה.
"אל תשכחו להפוך כיסאות!" הכריזו שתי המחנכות שלנו יחד, הרמתי את הכיסא שלי בידי והפכתי אותו על השולחן, הגעתי במהירות לכיוון הדלת ושהראיתי לשתיהן שהפכתי את הכיסא, הן נתנו לי לצאת מהכיתה.
הלכתי בבית הספר שהיה ריק בשעה הזאת, אנחנו היינו היחידים שלמדו ביום הראשון, השאר השתחררו כבר שעתיים לפנינו.
השער היה פתוח, חציתי אותו במהירות והלכתי לעבר הבית שלי, אבל נעצרתי כששמעתי צעדי ריצה מאחורי.
"מאיה! חכי רגע!" הילדה כמעט התנפלה עלי כשהסתובבתי.
הי התנשפה במהירות ונעצה בי עיניים כחולות גדולות, השיער השחור שלה נפל בגלים על כתפייה והחמיא לעור השחום שלה.
פניה היו מנוקדות בכמה פצעונים, אחד מוסתר קצת מאחורי האף, אחד מעל לגבה הימנית, אחד על הלחי השמאלית, אבל חוץ מזה, שום דבר.
"וואו, את הולכת מהר!" היא אמרה בהתלהבות.
"אז..." מלמלתי. "מה את רוצה ממני?"
"הממ," מלמלה. "אני מוכשרת באלגברה, ואני רוצה שתלמדי אותי."
"ללמד אותך מה?"
"ללמד אותי איך להשתפר."
"מה? אני לא מבינה."
"אני רוצה שתעזרי לי באלגברה, כי את די גאונה במתמטיקה, ואלגברה היא סוג של מתמטיקה, ובמידע עלייך בכרטיסים – " לפני שהכרנו בתור כיתה, במקום לטרוח להכיר אותנו פנים מול פנים, לכל אחד ניתנו כרטיסים עם מידע מורחב על שאר התלמידים, אני בכלל לא טרחתי לקרוא אותם. " – אלגברה היא בין הדברים שאת מצטיינת בהם במיוחד במתמטיקה, אז תהיתי אם תרצי לעזור לי."
"אני אחשוב על זה." אמרתי בכנות.
"מבטיחה?" היא שאלה.
"מבטיחה." אמרתי בחיוך רחב.
"מחר תתני לי תשובה?"
"ברור."
"טוב, ביי!" היא קראה בעודה מתרחקת ממני.
"ביי!" קראתי לה בחזרה.
את הדרך הביתה ביליתי בדרך נסתרת שמצאתי כשאמא הכריחה אותי "להכיר את המקום", זאת אומרת, את הישוב.
כשהגעתי הביתה, אמא עדיין לא הייתה בבית, קפצתי על ההזדמנות ושלפתי את הכרטיסים מתחת לספה, המקום שאליו אני מעיפה את כל הדברים המעצבנים שאמא מכריחה אותי לעשות, ומוכיחה לה פעם אחר פעם שאני פסיכית לגמרי.
הכרטיסים לא היו גדולים יותר מדף של ספר ממוצע, הם היו חלקים ונעימים למגע, כשאור השמש הדל שבקע מהחלון הפתוח למחצה האיר עליו, הוא החזיר אור לעבר הקיר, כמו זכוכית.
התרווחתי על הספה האפורה וחשבתי לעצמי עם מי הייתי רוצה להתחיל, דור, דולב, או הילדה הזאת שדיברה איתי בצהריים, זאת שאני לא יודעת את שמה.
החלטתי שאני חייבת לדעת מי היא הילדה הזאת, אז התחלתי להעביר את הכרטיסים עד שנתקלתי בתמונה שלה, בצד של אחד הכרטיסים.
וזה מה שהיה כתוב שם:
"הולי פייר, ה-8.6 1999.
ילדה להורים עלו לארץ מצרפת, בעבר היו לה שני אחים עד שאחד מהם נהרג בתאונת דרכים, האח השני אובחן כחולה בסרטן.
אדם הססן ולא בטוח לעצמו, נוטה למחשבות אובדניות.
מוכשרת באלגברה, חלק ממקצוע המתמטיקה, בעלת ממוצע 95 במתמטיקה כללית.
בבית הספר "אורנים" הוכיחה את כישרונה באלגברה, השתתפה בתחרויות בית ספריות וחוץ ספריות, ועקפה בחומר תלמידים רבים מספור.
הייתה למושא קנאה והערצה של רבים.
דרגת משכל (מתוך חמש):3.5"
תהיתי לעצמי למה חילקו אותנו לדרגות משכל, מאיפה לכל הרוחות יודעי שיש לה מחשבות אובדניות, אם גם הכרטיס שלי כזה, ומה לעזאזל כתבו עלי?!
עברתי הלאה לכרטיס של דור, ככה החלטתי במהירות.
"דור ריין, ה-12.12, 1998.
נכד לסבים וסבתות שעלו ממדינות שונות ולא ידועות באירופה, אומץ יחד עם אחיו התאום כשהיו בני שנתיים והוריהם נרצחו.
אדם שמתיימר להיות שמח, מאושר, שבור ומדוכא ולא מראה את זה.
מוכשר באנגלית, הצטיין במבחנים ועקף ילדים רבים בחומר, הממצאים מראים שהוא גובר ב-50% על אזרחים רגילים שאנגלית היא שפת האם שלהם.
לומד אנגלית ברמה גבוהה, הוא מסוגל ללמד טוב יותר ממחצית המורים לאנגלית, ילדים שלמדו אצלו שיעורים פרטיים קיבלו סדרה של לפחות חמישה מאיות.
דרגת משכל (מתוך חמש):4."
אם לו יש דרגת משכל ארבע, מעניין לדעת מה דרגת המשכל של דולב...
לא היה לי שמץ של מושג ששניהם היו מאומצים, בגלל זה דור כל כך שונא לדבר על ההורים שלו?
וחוץ מזה, הייתי חייבת לברר מה מופיע על הכרטיס שלי!
לעזאזל עם זה!
עברתי לכרטיס של דולב, במהירות הפכתי את הכרטיסים בערמה מבולגנת עד שמצאתי את הכרטיס שלו.
"דולב ריין, ה-13.12, 1998.
נכד לסבים וסבתות שעלו ממדינות שונות ולא ידועות באירופה, אומץ יחד עם אחיו התאום כשהיו בני שנתיים והוריהם נרצחו."
כמעט דילגתי על השורות הבאות, אבל משהו גרם לי להמשיך לקרוא, למזלי.
"מעולם לא קיבל את האימוץ כשגילה על הדבר, כעס על כך ששיקרו לו, לאחר מכן הופיעה נטייה לאלימות, אדם אלים ומריר.
מדוכא, בפומבי לא טורח להסתיר זאת, לבד כל הזמן, אם אחיו התאום לא היה מתלווה אליו מפעם לפעם הוא לא היה בקשר כלל וכלל עם אנשים.
בעל כישרון בספרות, קרא ספרים רבים, כתב מגוון שירים, בלדות, קטעים, סיפורים, הן קצרים והן ארוכים, יודע לזהות כישרון בכתיבה או בשירה בעין מיומנת.
דרגת משכל (מתוך 5):5."
אולי הייתי אמורה להגיב אחרת, אבל הרגשתי כאב למרות הכל, ודמעות זלגו במורד לחיי.
מדקרת כאב עצומה.
כאילו הוסיפו לי אבן על הלב, זה מה שהרגשתי.
בלילה, ברור שהתהפכתי במיטה שלי שוב ושוב בניסיון לנשום עמוק ולהוציא יחד עם הנשימות שלי את המועקה ששררה בקרבי.
צעדים קלים נשמעו על הרצפה, יחד איתם צלצול של הציפורניים הארוכות על הרצפה.
היצור השעיר והקטן זינק על מיטתי והשתחל מתחת לשמיכה.
הכלבה שלי, לולי.
היצור הקטן היה מספיק כדי לעודד אותי.
גיחכתי, העפתי את השמיכה מעלי, וקמתי לעבר המטבח, לקחת לי כוס מים.
בדרך חזרה נתקלתי במראה, והתאכזבתי שראיתי את עצמי.
כבר הספקתי לדמיין אותי אחרת, יפה יותר, טובה יותר, בעלת פנים נאות יותר, עיניים יפות יותר.
"המציאות תמיד כואבת, מה?" מלמלתי ללולי ונשכבתי שוב במיטה, מדמיינת לי עולם אחר, טוב יותר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-4 חודשים המשך! מגדת העתידות
-
לפני 13 שנים ו-4 חודשים לא בקרוב, סוויטהארט. אנג'ל
-
לפני 13 שנים ו-4 חודשים :( מגדת העתידות
-
-
-
לפני 13 שנים ו-4 חודשים איזה סיפור cuty!!! Tess
-
לפני 13 שנים ו-4 חודשים יוצא דופן. גאה בך! הלוחמת
היה לי קצת קשה לקרוא את החלק הראשון, אבל כשהצלחתי הגעתי למסקנה שזה סיפור פשוט מעולה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-4 חודשים תודה:) אנג'ל
הפרקים הבאים יהיו יותר טובים, יש לי תכנון ארוך מאוד.
ועוד מישהי שאשכרה קוראים לה אנג'ל;)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-4 חודשים גם ללקקן קוראים מרית, לא? הלוחמת (ל"ת)
-
לפני 13 שנים ו-4 חודשים מה? אנג'ל (ל"ת)
-
לפני 13 שנים ו-4 חודשים לא? הלוחמת (ל"ת)
-
לפני 13 שנים ו-4 חודשים אין לי מושג מה זה לקקן. אנג'ל
-
לפני 13 שנים ו-4 חודשים עם מרית הופכים המבורגרים או חביתות , לקקן זה המכשיר שמורחים איתו קרמים של עוגות Miaka
-
לפני 13 שנים ו-4 חודשים "מרית" הוא כלי למריחת חומרים מסוגים שונים. גם "הלקקן" נקרא מרית וגם ה"שפכטל" נקרא מרית. שניהם עושים אותה פעולה, רק ש"ללקקן" הילדים קוראים כך, משום שמלקקים מעליו את השוקלד\קרם של העוגה. אברהם
ומה שמרימים אתו חביתות זה שימוש יעיל של כלי שנועד לעבודות שיפוץ הבית גם נקרא מרית
או תרווד-מרית.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 13 שנים ו-4 חודשים אז צריך לשאול את לוחמת מה הקשר בין למורח קרמים למה ששאלתי אותה. אנג'ל
-
-
-
-
-
-
-
-
