היא נולדה עם פגם בראייה ובשמיעה.
כולם בכו עליה ימים על גבי ימים-כמו מתה.
בשביל כולם היא הייתה איננה.
"אלאנורה. ככה אקרא לה."
"אבל יקירתי היא..."
עוד לפני שסיים אלברט גולדמן את המשפט-קטעה אותו מיד אשתו אריאנה.
"אין בכך שום דבר אנושי. גם עיוור הוא בן אדם לא פחות ממך!"
אלברט נכנס נבוך לחדר העבודה שלו.
התינוקת הייתה עם עיניים אפורות . צליל קטן לא נשמע ממנה.
"ללדת ילדה כמוך זה קשה מאד..." מלמלה האם לבתה התינוקת.
היא ידעה שהתינוקת לא באמת מבינה על מה היא דיברה.
היא נאנחה ודמעות זלגו מפניה כאשר ראתה את עיניה של התינוקת.
היא הלכה אל חדר השינה שלה והניחה את התינוקת הקטנה בלול.
ביום בו התינוקת הגיע לבית-עפו להן כל ציפורי השיר שחגו לפני שעות ספורות על העץ-ובמקומן באו עורבים. עורבים עם נוצות כצבע הפחם.
***
עברו 6 שנים מאז-ואלאנורה נשלחה ללמוד בבית ספר לעיוורים.
וככה-לאט לאט-התחילה לדבר בקלות רבה. אבל בנוסף על כך-מצאו מכשירים מיוחדים המתאימים לחירשים מלידה שקצת יוכלו לשפר את השמיעה.
לאחר חודשים על גבי חודשים-חזרה אלאנורה לביתה.
פתאום-היא ראתה את האור בעיניה האפורות.
פתאום נשמעו ציוצים שמחים מבעד לעצי הגן. קולות העורבים נעלמו כלא היו.
פתאום היא זכתה לראות את ציפורי השיר-ששמרו על שתיקה שנים על גבי שנים.
***
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
