פעם היה לנו טוב, פעם הכל היה בסדר, הכל שמח, מאושר.
היינו ילדים, קטנים ותמימים, לא ידענו הרבה. ידענו רק מה עומד לנו מול העיניים, ומה שעמד לנו מול העיניים היה האושר.
עכשיו אנחנו גדלנו, התבגרנו, הילדים שהיינו לא ישובו, ויחד איתם גם האושר העצום שהרגשנו, אושר של תמימות.
עכשיו אנחנו כבר לא ילדים, הרגעים הטובים נעלמו, התפוגגו, רק רע יש בחיינו.
התבגרת, התחתנת, הולדת ילדים, הקמת משפחה, קשה לך, כואב לך, רע לך, אבל רגעים טובים צצים בחייך. נכון?
שמתי לב שטוב לי, טוב לי להתבגר, לגדול, להיווכח לכך שהתמימות שליוותה אותי פעם אינה עוד. אבל מצד שני, היה לי טוב יותר אז, שהייתי צעיר, קטן, בלי צרות, בלי בעיות, בלי מועקה שהציפה אותי מפעם לפעם, בלי מראות מזוויעים שארצה לשכוח, בלי סיוטים בלילה.
לילה אחד, ועוד פעם אחת שנקראת בדרכי.
למרות שקשה לי, ואני מתגעגע, וכואב לי, אני רק רציתי להודות לך.
תודה על הזמנים שליווית אותי, על הפעמים שאת היית איתי, נשארת איתי, ניחמת שכואב, היית חברה טובה, תודה לך על זה.
היינו ילדים, ילדים קטנים, ובתור ילד קטן, אני אומר לך שהיית החברה הכי טובה שהיה אפשר לבקש, ותודה לך, תודה שהזיכרונות שלי לא מלאים בסבל ובחרדה.
תודה על הזיכרונות שאנצור לנצח, שאזכור ולא ארצה לשכוח.
אם הייתי יכול, הייתי נשאר ילד לנצח. ולא, זה לא בגלל שאני לא רוצה לקחת אחריות, לא בגלל שאני לקחתי את פיטר פן כמודל לדוגמא, ובמיוחד שלא בגלל שאני רוצה לחיות לנצח, אלא בזכות זה שאני רוצה להיות תמים לנצח, לחיות באשליה כל כך יפה, אשליה של תמימות.
ואיפה אני עכשיו? חי בעולם אפור, מדכא, בלי מקום לדמיון מועט.
בלי לדמיין שאני אביר שמציל אותך, הנסיכה, מדרקון מרושע. בלי לדמיין שאני גיבור על, ושאת לוחמת אמיצה וששנינו מצילים את העיר ממכשפה. בלי לדמיין קרבות קשים עם עריצים מרושעים, וששיתפנו פעולה כדי להביס את אויבינו.
כמה הייתי רוצה לחזור לשם, לזמנים ההם, לזמן שבו הייתי מאושר.
לילה אחד, ועוד פעם אחת שנקראת בדרכי.
ואני אמשיך להודות לך.
תודה על שהצלת אותי, בפעם ההיא, מהמכשף מתחת לספה, תודה שהרגעת אותי שפחדתי מהמפלצות מתחת למיטה, תודה שסילקת את המכשפות שהיו בתוך הארון.
היית אחות טובה, תודה לך גם על זה.
פנטזנו הרבה, המון, הדמיון שלנו היה שופע, ומלא מפה ועד הקצה של העולם, ובתור ילד קטן, הייתי אומר לך שהיית האחות הכי טובה שהיה אפשר לבקש, אחות גיבורה.
תודה על סיפורי הגבורה שאכתוב על הנייר, שלא ארצה לאבד, שלא ארצה לשכוח.
פעם אחת, אם אוכל, אנסה לחזור לשם, אעצום את עיני ואסייר בעברי, בעזרת דמיוני בלבד, ואז העולם שלי לא יהיה אפור כל כך, המציאות אינה תהיה עגומה כל כך.
עוד פעם אחת לטעום את טעמה של הילדות, להריח את ריחה, לחבק אותה חזק-חזק, לומר שאני מתגעגע, שאני עוד אחזור, בדרך זו או אחרת.
אני אעשה הכל, הכל כדי לחזור, כדי להיזכר במשחקים, בחברים, בעולם שבניתי לי שהייתי ילד, עולם שהתפרק בהדרגה, שהתמוטט ונפל בסופו של דבר, עולם שביר, עולם שלא יכול לשרוד נפילה.
ואת העולם הזה אני רוצה לנצור, לנצור לעד, לשמור בליבי ולא לשחרר, כי אם אשחרר הוא יעלם, ויחד איתו, גם כל השאר.
ומי אני היום? איפה אני היום? נותן לרגעים הטובים ללכת, רוצה להחזיק בהם חזק, אבל לא מצליח, רודף אחרי עולם שהיה אמיתי פעם, אבל כרגע הוא אינו, נעלם והתפוגג כאילו מעולם לא היה קיים.
לילה אחד, ועוד פעם אחת שנקראת בדרכי.
אז אודה לך לנצח.
תודה שבנית לי עולם, תודה שיצרת לי חוויות, תודה שהותרת לי זיכרונות להסתכל עליהם, תודה שעזרת לי להמשיך בחיי, כשעולמי התפרק ונעלמת, תודה שנעמדת לצידי ולא עזבת יחד איתו.
בכינו, צחקנו, חייכנו מאוזן לאוזן, שמחנו, השתוללנו, רקדנו, אני אוכל לתת עוד אלפי תארי לסיפורים, עוד אלפי זיכרונות שחקוקים במוחי יכולים להראות לך ולהסביר.
תודה שהותרת לי זיכרונות, תודה שהפכת אותי לגיבור, תודה שבנית לי עולם, עולם של ילדות.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
