מריה אהבה לצייר. היא אהבה לגעת בצבע בידיה, ליצור משהו חדש, שהעולם עוד לא ראה דבר כמותו.
הייתה לה קופסת צבעים, עשויה מפלסטיק, שהצבע ממנו התקלף מעט- ואת הקופסא היא לקחה איתה לכל מקום. אפילו לגטו.
היא לא ידעה שיום אחד יבואו הנאצים, ויקחו אותה איתם, היא לא ידעה זאת. היא אפילו לא ידעה כמה זה 10 ועוד 2, היא היתה ילדה קטנה, בת חמש, עם חיוך קטן. חיוך שלא יראו עוד.
יום אחד באו הנאצים, באו ולקחו אותה. את אמא ואבא לקחו גם, וגם את אחותה הקטנה- אנה. אבל מריה הספיקה לקחת איתה את קופסת הצבעים שלה, וכמה דפים.
והנאצים לקחו אותם, ישירות לתוך הגטו האפור. קיעקעו עליהם את המספר המביך, תו המוות וענדו על תלבושות האסירים שלהם את הטלאי הצהוב. הזוהר.
מריה לא ידעה דבר על נאצים, הם נראו לה כמו שוטרים גדולים ומפחידים. וזה בדיוק מה שהם היו, רק אכזריים.
ימים שלמים ישבה שם מריה, היא הופרדה ממשפחתה. הלכה ורזתה מיום ליום. אבל המושיעה שלה היתה איתה- קופסת הצבעים.
והיה שם ירוק- של לבלוב, ופריחה, והיה גם כתום- של ניצן שלא נפתח, של שמש חמימה. לא היה לה אדום- של דם, ורוצחים. לא היה גם שחור- של שנאה. אך היה שם כחול- של מים רעננים, ושל כיפת השמיים שלא ראו משם, מהגטו. ולא היה לבן, של חיוורות המתים. אבל היה לה ורוד- של אהבה, ואושר. ואפילו קצת חום, של גזעי העצים. לא היה לה שם אפור, של קירות הגטו. או צהוב- של הטלאי הנורא.
והיה לה שם מחק, מעופש קצת, ומשומש. אבל זה מה שיש.
ומה תוכל לעשות עם מחק? "זה מחק קסם." שמעה קול הלוחש לה.
"למחוק" עלתה המחשבה בראשה של מריה.
"למחוק..." מלמלה בכוחות חלושים. מה היא תמחק?
למחוק את הנאצים! שלא יהיו עוד, שלא יוכלו עוד לרצוח חפים מפשע.
היא מחקה ומחקה, בכל כוחותיה, נאצי שסייר מסביב לחומות הגטו, ועוד אחד, שהלך איתו. אבל תכף יבואו שוב הנאצים, להמשיך את הטבח, ומריה לא תוכל עוד למחוק.
היא מחקה גם את חומות הגטו, מנסה למחוק הכל, כדי שיוכלו להשתחרר, כל היהודים המסכנים אשר כלואים בפנים.
למחוק את עצמה, כמובן! איך לא חשבה על זה?
היא מחקה ומחקה, במרץ, בפחד. קודם הראש, ואז גם היד, ולא נותר עוד דבר ממריה, רק שתי האצבעות שאחזו במחק.
והנה עלה הבוקר, וימשיך שוב הטבח, ומריה שמעה קול מתוך הדממה.
"מריה! מריה!" זו היתה אחותה הקטנה, אנה.
"אנה!" נזכרה מריה. "לחזור! אני רוצה לחזור!" קראה בקול מיואש.
"לחזור! לחזור!" היא צרחה.
"אם תרצי לחזור, כל מה שמחקת – יחזור גם הוא." שמעה את אותו הקול הלוחש לה.
"בסדר! בסדר!" היא בכתה חרישית.
ובמהרה חזרו גם חומות הגטו, והנאצים הרעים שסיירו מבחוץ. והבוקר כבר עלה.
חזרה מריה לגטו, ליד אנה הקטנה.
"חיפשתי אותך, מריה." אנה אמרה בקול רך.
דמעות עלו בעיניה של מריה, היא אחזה בידה הרכה של אחותה הפצפונת ואמרה: "אני אוהבת אותך, יהיה בסדר." אפ על פי כן, שהיא ידעה ששיקרה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
