מריליה צקצקה בלשונה בעצבנות, והעיפה מבט לעבר מרדן רק כדי לראות איך ההבעה השלווה שלו הופכת יותר ויותר נרגזת.
"תפסיקי עם זה כבר."
היא הפסיקה.
הוא נראה מתוח ממילא, היה די מרושע להמשיך לעשות את זה.
"תירגע, אתה תהיה בסדר."היא שילבה את אצבעותיה באצבעותיו, והוא תפס את ידה כל כך חזק עד שהרגישה את הציפורניים הקטנות שלו ננעצות בבשרה.
היא ידעה שהוא לחוץ, ולא האשימה אותו.
"מצטער." הוא משך את היד שלו ממנה.
"זה בסדר, כולנו עברנו את זה בשלב כלשהו." זה היה נכון, לא סתם מילים מרגיעות. "גם אני עברתי."
"אבל את חזקה יותר ממני!" הוא הטיח בה. "את יותר חכמה, יותר בוגרת, יותר... יותר הכל!"
היא לא חלקה על דבריו, הוא הצליח לשכנע את עצמו במהלך השנים שככה הוא, פחות מכולם, כמה הייתה רוצה שיתחיל לקבל ביטחון עצמי.
"הכל יהיה בסדר, אח קטן."
לרגע חיוך צץ על שפתיו. "תראי מי אומרת את זה, מלאכית שנשארה בגוף של ילדה קטנה!"
"הי! זאת לא אשמתי שהגוף שלי החליט את זה לבד!"
החיוך שלו נעלם כשבא, הטון שלו הפך רציני. "אני יודע."
"הבדיקות האלו כל כך מלחיצות אותך?" שאלה.
"ברור שכן, הן קובעות את הגורל שלי כאן, אם אולי אוכל לשרת אצלו." ענה בקול נסער.
"יש לי הרגשה שלא תעשה את זה."
"אז מה אני כן אעשה?"
"אני לא יודעת..." ענתה והעבירה את ידה בשיערה בהיסח דעת. "אבל אם תלך מפה, אני מבטיחה, אני אבוא איתך לכל מקום."
הנער פקח את עיניו שצלצלו באוזניו קולות חרישיים של מאבק אילם.
ריח דם עלה באפו, ריח טרי.
הוא ליקק את שפתיו באיפוק, דחף גרם לו להרגיש שהוא זקוק לדם הזה.
עיניו נפקחו מעצמן, הוא נעמד ולא האמין למראה עיניו, סילי כפופה מעל הנערה ומנסה לשסף את צווארה עם סכין חדה.
"דריאן!" קראה הנערה, והוא הרגיש כאילו קיבל אגרוף ישירות לתוך ריאותיו, הוא נאנק, מול עיניו מראות הבהבו וחלפו, הוא נפל אחורנית.
הוא נזכר.
שמו דריאן, הוא מלאך נופל, כמו הנערה, לייס.
לייס התפתלה מתחת לסילי, ולא הצליחה, היא הייתה חזקה בצורה מפתיעה.
הבובה של סילי, הארנבת, ריחפה מעל השתיים בעוד דמעות נוצצות צונחות על שתיהן. "קדימה, סילי, קדימה! תהרגי אותה!" קולה של הבובה הפך מפלצתי.
עיניה של לייס נפערו באימה בעודה נאבקת על חייה, הבובה עופפה מעליה ודמעה נפלה לתוך העין של לייס.
היא צווחה כשהחומר יצר מגע עם העין שלה. "זה כואב! מה זה אמור להיות לכל הרוחות?!" בכי הבובה צרב לה כמו שלא כאב לה מעולם, היא התחילה לדמוע.
הבובה השמיעה קול השתנקות שדמה מאוד לצחוק מקוטע. "אלה הדמעות, דמעות טהורות, ואת-" הבובה חייכה חיוך מתוח. "-כבר לא."
דריאן התחיל סוף סוף להתעשת ונעמד שוב, הוא עמד להסתער על סילי ולהוריד אותה מלייס, אבל הוא נהדף אחורה.
על ידי הבובה של סילי.
"איך לעז-" הוא הרגיש את האוויר יוצא כאילו בכוח מראותיו, הבובה הדפה את עצמה בחזהו.
אני נאבק בבובה, אלוהים, לאן התדרדרתי?
דריאן ניסה להעיף את הבובה מעליו, אבל למרבה ההפתעה, היא הייתה חזקה ממנו, הוא הרגיש כאילו הוא מנסה להרים סלע.
מרדן הרגיש את מבטם של שלושת קציני המבחן חוזר דרכו כמו להבים, מפלחים את גופו מבלי משים.
"יש לי הרגשה שזה מי שאנחנו מחפשים." אמר אחד מהם וחיוך התפרס על פניו.
קצינת מבחן אחרת העיפה מבט בין קצין המבחן לבין מרדן. "בסדר גמור, אם כך."
קצין מבחן שלישי הנהן אל השניים הראשונים ואחר כך הביט במרדן. "תראה, כולנו נשבענו אמונים לאלוהים, נכון?"
זאת הייתה שלאה רטורית, אבל למרות הכל מרדן הנהן, כמעט בהיסוס.
הקצין נאנח, והמשיך. "העולם של החיים לא מושלם, גם את זה כל המלאכים יודעים, בזמן האחרון אלוהים מנסה לעבור על בעיות בין העולמות , לנסות לתקן אותם, ואנחנו צריכים למצוא מלאכים שמתאימים לשליחות. ולפי מה שאנחנו רואים, אתה מתאים לתפקיד."
"זה כבוד גדול." מלמל מרדן מבין שפתיים חשוקות, הוא היה מתוח, אבל דובר אמת.
"נכון מאוד, ולכן, אנחנו מצפים שלא תאכזב אותנו." אמרה הקצינה. "לפני שתעבור לעולם האנושי, לחיים האמיתיים, אנחנו החלטנו לבחון אותך, במצב שטח אמיתי, אבל פחות מסוכן, בעולם הבא."
מרדן הרגיש שמשהו אינו כשורה. "בעולם הבא לא אמורות להיות טעויות."
"אבל יש." אמרה הקצינה. "אתה צריך לעבור למקום שבו אנחנו מקבלים מתים, ושם להעלים את טירט – הארנבת מהגיהינום – לעולם הבא."
הוא גיחך גיחוך נטול הומור. "איך ארנבת מסוגלת להיות כל כך מסוכנת?"
"היא מסוגלת לבכות דמעות עשויות רעל שמשפיע גם על דמויות רוחניות וגשמיות כאחד."
"ועוד משהו..." מלמל.
"מה?" שאלה הקצינה.
"אחותי," ענה. "אחותי יכולה לבוא איתי?"
הקצינים החליפו מבטים מהוססים.
לייס הרגישה כאילו סילי סוגרת עלייה, הילדה מצליחה לעקוף את ההגנות שלה.
הכל בגלל שלסילי יש נשק ביד, או בגלל יותר מזה?
היא הרגישה את הלהב חותכת באצבעותיה.
דם. כל כך מתוק, כל כך חם, נזל על אצבעותיה ואיים לקרוע אותה מבפנים. היא הרגישה דמעות נוזלות על פצעיה הפתוחים, ותחושת הצריבה העיקה עלייה והפכה את תנועותיה איטיות.
הדמעות של הבובה, למה היא עוד ציפתה?
אם הרעל חדר לתוך מערכת הדם שלה הכל אמור להסתיים עוד מעט, לא?
אבל מה יקרה אחר כך?
היא מעולם לא שמעה על מלאך שמת, אולי בגלל שהמלאכים באמת שומרים על עצמם הרבה.
ואולי בגלל שמלאכים נופלים לא אמורים לחיות לנצח.
איך אפשר לעצור את שרשרת המתקפות שלא פוסקות?
"דריאן! תסתכל עלי!" היא צעקה לרגע בצרידות, קולה כמעט ולא נשמע לה, וצווארה פעם בכאב לנוכח המילים שבקעו מגרונה, אבל היא הצליחה לדבר.
הוא נעץ בה עיניים מזוגגות ומבוהלות, היא ראתה איך הבובה הצליחה להדוף אותו שוב וריחפה בין השניים, בוכה את דמעותיה על שניהם ומרעילה את הדם של שניהם.
כשהבובה העיפה אותו שוב לעבר הקיר היא יכלה לשמוע את קול ידו שהתרסקה לרסיסים, אבל יאמר לזכותו שהוא נשך את שפתיו כל כך חזק והשאיר אותן חתומות.
הם החליפו מבטים שהיו אמורים להיראות חסרי משמעות לאחרים, אבל הוא הצליח לראות טוב מאוד מה התוכנית של לייס.
"את משוגעת." מלמל בחיוך כשנעמד וסקר בראשו את התוכנית שזממה. "אבל משוגעת חכמה."
הבובה ניסתה להדוף את עצמה בגופו, אבל הוא התכופף בתנועה כמעט בלתי אפשרית, התמתח במיומנות ורץ לעברה של לייס. בעיניו שוב נדלק ניצוץ, ניצוץ של חיים.
כמו בפעמים הקודמות שניסה להגיע לעבר לייס וסילי, הבובה ניסתה לעצור אותו. הפעם ציפתה לה הפתעה.
לייס התפתלה במהירות והצליחה להוציא מהבגד שלה חפץ מוזר, דקיק, ונוצץ שנטף דם, היא הצליחה לרגע לבלבל את סילי ולזרוק אותו לעברו של דריאן, שתפס אותו.
לפני שהבובה הבינה מה קורה החפץ כבר נתקע באוזן השלמה שלה ושיפדה אותה לקיר.
דריאן התנפל על סילי באחת ויחד עם לייס הצליח להוציא את הסכין מידה, הילדה עדיין התפתלה תחת מגעם ודריאן הביט בה במבט "מצטער, אין לי ברירה" ולחץ בחוזקה על הכתף שלה.
לפני שלייס הספיקה לספור עד שלוש סילי כבר הייתה מעולפת על הרצפה.
קול קריעה הדהד בחדר, דריאן ידע שזה היה רק עניין של זמן עד שהבובה תשתחרר מכבליה בדרך זו או אחרת, ואם היא יכולה להרגיש כאב, אז כמה כואב לה לבטח, כאב קשה מנשוא.
כשהשניים הסתובבו כדי לסיים לטפל בבובה דריאן הופתע למראה עיניו, הבובה הקטנה שהייתה שם קודם הוחלפה במפלצת אימתנית.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
