לצחוק, לשכוח, להיעלם.
גאן הניח את ידיו על עיניו ופרץ בצחוק היסטרי, אני משוגע חשב לעצמו. אבל לא אכפת לי.
הצחוק רעם והרעיד את ריאותיו, הוא נאנק כאילו מישהו בעט בצלעות שלו ובזה נפסק רצף הצחוק, ידיו נחו עכשיו על רקותיו והוא נפל על ברכיו.
שיערו הבהיר כיסה על עיניו האפלות, אפלות בדיוק כמו ההרגשה שלו כרגע, מזופתת ומגעילה, נאראי, איזו טעות עשה שעיוור את נאראי, ולאחר מכן גרם למותו, שטות.
"לעזאזל עם המלאכים האלו." סינן, ידיו משכו בשערו ועיניו הפעורות הביעו אי שליטה עצמית. "כל כך הרבה! כל כך הרבה טעויות! לעזאזל עם כל העולם הזה!" הוא השתעל ואז המשיך, "לעזאזל איתך, דיאר," הוא נשא את עיניו אל אשתו הטריה. "לעזאזל עם נאראי! לעזאזל עם החיים האלו! לעזאזל איתי!"
דיאר התבוננה בו, עד אז לא הבינה בדיוק למה נישאה, בעקבות איזה יצור הלכה לחופה ושפתיה רפרפו על שפתיו ברשמיות, היא התבוננה בו, כעת הבינה.
היא נישאה למפלצת, היא נשקה למפלצת, מפלצת שאבדה עליה דעתה, מפלצת שהמזל לא האיר לה פנים.
מפלצת כועסת, זועמת, מתוסכלת, מאוד מתוסכלת.
כעת, שכל הכבוד הרשמיות וההדר נעלמו מבעלה, היא הביטה ביצור המתועב קורס כנגד עיניה ומעורר רחמים, אבל הדבר היחיד שחשבה עליו היא כמה הוא פתטי, כל כך פתטי.
כמה סלידה חשה אליו באותו הרגע, היא העדיפה להינשא למפלצת מלכותית מאשר למפלצת עלובה, היא נישאה למפלצת, אז למה שלא תוכל להינשא למפלצת שתאהב?
לא, אבל מפלצת אי אפשר לאהוב.
או שכן?
דיאר התקרבה אל גאן והבינה שזה הסיכוי שלה להשיג כמה נקודות זכות אצל בעלה הרצחני.
היא רכנה אל המפלץ והביטה בו במבט חם, הוא קירב אליה את פניו, כעת איבד כל שליטה, הוא מסוגל להרוג אותה.
עברה דקה, עברו שתיים, ולא קרה דבר, המפלץ הוסיף לבהות בה ולא מצמץ, פניו של המפלץ עדיין נותרו פני בעלה, אבל עיניו הן אלו שגרמו לו להיראות שונה, הוא היה כה עצוב, כל כך מדוכדך עד שאיבד כל צלם אנוש.
בעלה התבונן בה בעיניים משתאות כל כך שתהתה אם הוא זוכר אותה.
היא הושיטה לו יד, הוא נרתע אוטומטית לאחור, אבל לאחר מכן נעצר והחזיר את ראשו למקום שהיה בו קודם לכן. דיאר נגעה בפניו, הניחה את ידייה על לחייו, ידייה החליקו אל צווארו והיא משכה אותו אליו, חיבקה אותו, והוא שקע בחיבוקה.
דיראן החל להחליק על האבן במהירות, יותר מידי במהירות, הוא נשכב אחורנית כדי לא להתחיל להתגלגל קדימה, אבל עשה את זה מאוחר מידי, הוא הוטח על האבן והוא ולייס החלו להתגלגל קדימה, כל פעם שנחת על האבן הוא הרגיש כאילו נשברת לו עוד עצם.
לפני שהרגיש כאילו כל עצמותיו נשברו, כאילו כמו סימן, הוא ולייס נפלו מהאבן.
השניים אחזו זה בזו בחוזקה, לייס החזיקה היטב בצווארון חולצתו של דיראן, אבל ציפורניה כבר תפסו בבשרו, אפילו מבלי להתכוון לכך היא חרצה חריצים בכתפיו וגרמה לו לדמם.
דיראן השתתק, הוא ידע טוב מאוד עד כמה כואב לה, הרגל המרוסקת שלה לבטח לא נתנה לה מנוח.
אוויר שטף אותם בדרך אל האדמה, הגופים שלהם האיצו בדרך אל האדמה, דיראן העיף מבט לעבר האדמה.
"אנחנו נמות, אנחנו נמות, אנחנו מלאכים ואנחנו עומדים למות, דריאן..." הוא שמע אותה ממלמלת.
"אבל אנחנו לא נמות." אמר דריאן בחיוך.
לייס זקפה את ראשה ויישרה אליו מבט. "הא? למה אתה מתכוון?"
דריאן הצביע בראשו אל האדמה, ולייס הביטה לעברה, שנייה לפני שהתרסקו לתוך המים.
לייס עצמה את עיניה בחוזקה, הן שרפו לה, אבל זה כלום לעומת הנזק שהיה עלול להיווצר אם היו מתרסקים על אדמה.
המים היו מוזרים, ריריים, כאילו הם נחתו לתוך ג'לי.
הם השתהו בתוך הנוזל, פוקחים את עיניהם, מנסים להבין איפה הם.
לפתע, צל הופיע משום מקום, בליווי בעבוע של המים, אולי היה תופס בלייס, אבל דיראן היה מהיר והטיח אותה אל הקיר, נמשך איתה לשם.
ריאותיה של לייס בערו, היא הייתה זקוקה לאוויר, והשתנקה כשהבינה את השינוי שהתחולל בה.
שהצל המוזר הזה מאיים עליהם, שניהם לא יכולים לעלות לנשום אוויר, היא הרגישה היסטריה מחלחלת בראשה.
גאן תפס בחולצתה של אשתו ומשך אותה אליו, לאות תודה על העזרה שנתנה לו שהתמוטט.
דיאר התכרבלה בחיבוקו ובליבה קיללה את היצור המעוות שמעמיד פני חזק ואכזרי, כמה עלוב הוא, בעלה.
היא הניחה את ראשה על חזהו, היא גיששה אחר הדופק שלו, ומצאה אותו לבסוף, חלוש, אבל נוכח. ועל זה היא כמעט פרצה בשטף קללות בשנית, אבל שוב נאלצה לקלל בליבה.
"גאן?" שאלה אותו.
בעלה התיישב על הכורסה האהובה עליו בחדרם ומשך אותה איתו, הוא הניח לדיאר להתרפק עליו, ידיו על מותניה, רגליו דרכו על השמלה האדומה שהעניק לה, אבל דיאר זרקה אותה על הרצפה מיד אחרי זה בטענה שהיא שונאת שמלות.
הוא חייך אליה. "כן, דיאר?"
"מה שקרה קודם... קרה לך כבר בעבר?" שאלה בקול חושש, הוא יכל לסטור לה בכל רגע.
אבל גאן שמר על אשתו יותר ממקודם, למרות שפניו האפילו. "הרבה פעמים בעבר, לא תמיד היה מישהו שיוציא אותי מזה, לרוב הייתי פוקד על משרת אישי שלי לשפוך עלי דלי של מי קרח."
"למה זה קורה לך?"
"יש גבול למה שאני מסוגל להתמודד איתו ולשלוט בדחף שלי," גאן אחז בחוזקה בחולצתה באיפוק, אבל אצבעותיו הגיעו ליד שלה בכל מקרה. "אל תעברי אותו."
"אני לא."
"אני מקווה מאוד." הוא הרפה מידה, ורכן לעברה.
דיאר הניחה שלוש אצבעות על פיו. "אולי היה סיכוי לזה אם לא היית מאיים עלי במוות."
גאן גיחך וחייך חיוך משועשע. "מלכה שלי, מתישהו, צריכה להיות לנו נסיכה, נראה לך שאני אמשיך להתמהמה ככה? אני אחליף אותך במלכה אחרת אם צריך."
דיאר עיוותה את פנייה למרבה הגועל והישירות שבמילים שלו. "אני לא הולכת להיות אם לילדיך, אני לא רוצה להיות אחראית על כך שילדי יסבלו בילדותם ואולי אפילו אחרי זה."
"את רוצה להיות זאת שתסבול במקומם?" שאל אותה, בעיניו ריצד ניצוץ שנראה כאילו היה מוסתר עד אותו הרגע.
"אם זה ימנע מהם את זה, אני אהיה מוכנה." דיאר יישרה אליו מבט.
"יש לי עוד שאלה אלייך." גאן החליף נושא והידק את אשתו אל גופו. "למה בכלל באת לפה בכל מקרה?"
"מה זאת אומרת?" היא נעצה עיניים מבולבלות בבעלה.
"למה את הצטרפת לציידים? מה ישתלם לך מצייד יצורים על טבעיים?"
דיאר נשאה אליו עיניים משתאות. "אתה לא סומך עלי."
"לא סומך עלייך שמה?"
"אתה לא סומך עלי שאני לא מרגלת מאיזה ארגון על טבעי!"
"בינגו."
"תשחרר אותי!" דיאר גנחה וניסתה להשתחרר מאחיזתו.
"תאמרי לי קודם כל." לחש לאוזנה.
"אני לא מרגלת, אני נשבעת!" דיאר התפתלה תחת אחיזתו.
"אני לא מאמין לך." אמר.
"זה אמור להיות אכפת לי?" שאלה.
"מאוד, את יכולה לאבד כמה אצבעות בדרך." גאן חיזק את אחיזתו בה, וההתפתלויות שלה הפכו יותר חזקות.
"תעזוב אותי! לא עשיתי כלום!"
"מאיפה לי לדעת?"
"אני זאת שחיבקה אותך היום ועזרה לך לצאת מהמצב הזה!"
גאן הידק עליה את ידיו בתנועה פתאומית שהכאיבה לה. "תעזי לציין את זה שוב ואני אדקור אותך, חמש פעמים כמספר האצבעות שיישארו לך אחרי זה, ואז עוד דקירה, בלב, ואני אסובב את הלהב כנגד הגב שלך, כמה שיותר פעמים."
דיאר פקחה את עיניה באימה, והשתתקה.
"זה טוב ככה, אשתי היקרה, את לא תהיי אשת סודי, לפחות לא עד שאני אבדוק אותך, טוב טוב."
"אתה עומד להיכנס למוח שלי ולבדוק הכל שם? עד הפרט האחרון?"
"בדיוק, מלכה שלי, לזמן מה את תאבדי את הכתר שלך."
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
