מאז ומעולם העולם נשא תעלומות בשבילי, דיבר בחידות, רמז לעיתים רחוקות.
בין אם העולם שם למטה, שהיה מוחשי, ובין אם העולם הזה רוחני, לא קיים ביניהם הבדל, זה משפט שחייב להיאמר.
חיים ומוות, אתם תוהים למה יש דברים כאלה, אה, בני אנוש?
הייתי כמוכם, נשמתי כמוכם, דיברתי כמוכם.
אפילו נראתי כמוכם.
אבל עכשיו, יש יותר אושר בעולם הזה מאשר בעולם שלכם.
אנשים לא מתים, משפחות לעולם לא צריכות להיפרד, לעולם לא.
מתים לא בוכים, אמר פעם אחד מכם, והוא צדק.
הוא גם הגיע לכאן, ונזרק לכלא על כך שמיהר להסיק מסקנות לגבינו, למרות שהיה אמת בדבר.
אנשים שממהרים לסיק מסקנות על חיים והמוות ולא מביעים עובדות מדיקות, בשבילינו הם בדיוק כמו כל הפושעים שלכם, האנשים האלו עושים דברים רציניים, הם יכולים לעוות את פני המוות, ולפגוע ביופי של המתים.
אתם, בני אדם, בטח תשאלו מה יפה במוות.
אנחנו, ילידי המוות, נשאל אתכם מה טוב בחיים.
ראינו יופי רב בחיינו, ועוד יותר יופי במותינו, נולדנו מחדש, יפים יותר, חזקים יותר, מושלמים יותר.
ובגלל כך אני תמיד אמשיך לשאול אנשים שרק נולדו מחדש "מה טוב בחיים?".
אף אחד מהם לא ידע להשיב, אף אחד פרט לאחד, חכם זקן שנפלט מהשער בין החיים ובין המוות, הוא ענה לי: "מה שטוב בחיים, זה לחיות".
מעולם לא הבנתי למה הזקן המטורלל התכוון, לכן המשכתי לשאול אותם, וגם אותו, רדפתי אותו בשאלות.
ששאלתי אותו מה החלום שלו, הוא השיב לי שזה לא דבר שהוא רצה לומר בעולם המתים, ושהמשכתי ללחוץ עליו הוא רכן לעברי ולחש לאוזני "גילגול נשמות".
הזקן המטורלל רצה לחיות מחדש, בתור בן תמותה, בן אנוש, בתוך החיים שלכם, ולשכוח מעולם המתים.
שאלתי אותו למה, הרי לא הבנתי איך אפשר לרצות לסבול שוב, כל כך בעולם שלמטה.
היא ענה לי "כי החיים טובים".
אולי הזקן הזה לא כל כך מטורלל בכל אופן.
עולם המתים נתן לו רשות לגלגול נשמות, ואני, שהייתי להוט ללמוד קצת על עולם בני האדם, התנדבתי להיות הרוח שלו.
כמו מלאך שומר, ליוויתי את הזקן המטורלל, אך החכם, לתוך הרחם של אימו החדשה, ליוויתי אותו במשך שנותיו, ראיתי אותו נולד בתור תינוק, מתבגר, גודל, מתחתן, לומד, מלמד, עובד.
לפעמים היו פעמים שבהם תהיתי ולא הבנתי מה טוב בחיים, למה אנחנו חיים בכלל אם גזע בני האנוש יכחד בסופו של דבר.
ואני הבנתי למה אנחנו חיים, הזקן לימד אותי למה אנחנו חיים, אנחנו חיים כדי להינות מכמה עולמות, אנחנו חיים כדי להרגיש, כדי להיות שייכים.
אנחנו חיים כי זאת המטרה שלנו.
וכעת, אני כותב את זה לצד מיטת בית החולים של הזקן, כעת עברו שמונים שנה מאז שנולד מחדש, הוא הזדקן מחדש, אך אני עודני נראה כמו נער, הוא אמור למות עוד מספר דקות, חייו היו ארוכים, הגיע זמנו של הזקן להיפרד שוב מעולם החיים, ואולי הפעם גם לא לשוב.
כל מה שאני עוד יודע, שאני תמשיך אמשיך להתלוות אליו, להיות צל שלו, הרוח שלו.
המלאך השומר שלו.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
