אני יושבת על הרצפה, היא לחה במעט. המקום חשוך, אך אני יכולה לראות אור בקצה המנהרה.אני יכולה לראותו. קטן וקלוש אך משהו מושך אותי אליו. אני לובשת שמלה לבנה בעלת עיטורים זהובים התואמים את הטבעות על ידי ועל אוזניי. אני לא נאבקת בדחף המשונה ומתחילה לפסוע לכיוון האור. "זה רק חלום" אני ממלמלת לעצמי בין צדע לצעד, "כלום לא יפגע בי כאן, מחר בבוקר אקום ליום חדש." אני מביטה אחורה ומרגישה פעוטה שוב. כל חיי חולפים מנגד עיניי, דברים שרציתי לזכור, או אולי לשכוח. למשל, לשכוח את הריבים המטופשים של אבא ואמא ולזכור את הצחוק המתוק של אחי. הנה היום הראשון שבו עליתי על נדנדה. זה היה יום ההולדת של דודני, ראיתי כיסא באוויר המוחזק על ידי חבלים, ניגשתי אליו, מלטפת את החבלים באצבעותיי הזעירות ומרימה את עצמי לעבר המושב. אני מתיישבת, ומנסה לנוע, מצד לצד, או למטה למעלה, עד שמוצאת את השיטה הנכונה, קדימה,אחורה. קדימה,אחורה. החוויה מוחשית כל כך, אמיתית, אני מרגישה את הרוח על פניי, מלטפת אותי ומאיימת להרדים אותי, אני עוצמת עיניים,אני עפה, זמן הנמשך נצח, אך שניות ספורות בלבד.ואז אני נופלת. שערי הכתום מוכתם בבוץ,נפלתי בחזרה למנהרה. האור בקצה גדל במעט. אני שומעת מרחוק רעש לא נעים, מחריש אוזניים, מהו? צליל המזכיר לי אמבולנס, בכי, צרחות, צלצול מתכות, קרקושים, וצביטה בלב. אני מתה, ומחלחלת בי המחשבה שזה כיף, לשוט בעולם האין סוף, ללא תחושת זמן, מרחק ,מקום או גודל. אני חסרת משקל בעולם של שיקול. חסרת דעה בעולם של עדות. אני אוזרת אומץ ומסתכלת אחורה,שוב. אני שמה לב כי שמלתי ורגליי היחפות עדיין מוכתמות בבוץ. הפעם, אני בת 7 לערך, אחי הגדול יוצא החוצה, הוא הלך לבילויים,נשארתי אני, הוריי ושני אחיותיי הקטנות. אמא יוצאת לדבר בטלפון ואבא לא מסכים לה, מסיבה כלשהי. הם בדברים בשפה זרה, אחרת. אבא לובש את החולצה האהובה עליו, הם נאבקים זה בזה, הם זועמים, ומקללים בשפה הבלתי מובנת. אחיותיי בוכות, אך אני חובקת אותן חזק חזק בזרועותיי ולוקחת אותן לחדר הרחוק ביותר מדלת הכניסה לבית, לעבר שירותי המבוגרים שכניסתם היחידה דרך חדרם של הוריי, אני מושיבה אותן באמבט היבשה, יושבת איתן ומתכסות במגבות, אני סוגרת את הדלת ומסיטה את הוילון, נשמעות הצעקות,קריעת בד, אני פוקדת על אחיותיי לכסות את אוזניהן בידיהן ומניחה את ידי על אוזניהן, רק מבקשת שלא ישמעו, ואני, מבינה כל מילה ומילה מהצעקות. צעקה אחרונה. טריקת דלת. שקט. אני עוצמת את עיניי בחוזקה וחוזרתמקופלת בישיבה למערה, המשתנה. עכשיו היא עשויה מזכוכית, שקופה, אך לא כלום מאחוריה, רק בבואתי המשתקפת. ופתאום אני שומעת קול מוכר, הקורא בשמי. אני מסיטה את ראשי הצידה לכיוון ממנו בא הקול, וראה את אחי, אחי הגדול והאהוב עוד בבגדי מלחמה מגולאים בדם.אחי, הגיבור שלי,וענה לי כמו קורא את מחשבותיי,"לא, אינני גיבור, כי מלאכתי שחורה היא" אני דמעה ניגרת בזווית עיני וזולגת על לחיי ושואלת "למה אני כאן? מה קרה?" "מדוע שלא תראי זאת בעצמך?" הבנתי את כוונתו והסתובבתי אחורה וראיתי זאת, אני שוכבת במיטתי, פניי קפואות וחיוורות, עיניי נוטפות דם, כמו דמעות בלווית אחי. ואמא, היא יושבת לצידי ואוחזת בידיי. נכנס שוטר, הוא מסיר את השמיכה המכסה את רגליי וחושף עקיצות, לא, דומה יותר לחורים שמשאירות מחטים, אך כל חור מוקף בעור אדמומי ונפוח וסגלגל במעט. השוטר פוצה את פיו לאחר דקת דממה "הפושע נמלט-" אך הוא לא מפסיק לגמור ואמא מיבבת ובוכה "- דוקטור רוטנר סבור כי הרעל שחדר לגופה של בתך מקורו בצמחים רעילים ועובש רעיל הגורם להזיות בטרם מוות." התמונה משתנה. אני יושבת בכיתה, מסדרת את הכיתה למחר. זהו יום חשוך,יצאתי מבית הספר, לבדי, והתכלתי ללכת לכיוון הבית וכשהגעתי ופתחתי את הדלת הרגשתי דקירה ברגל. ועוד אחת. ועוד אחת. ועכשיו במקום לצנוח עם גופתי המתה אל הרצפה, נשמתי נשארת עומדת ויציבה. אני מתבוננת בפניו של התוקף ומתקה להאמין כי זה-- אני חוזרת במערה. שמלתי הלבנה מוכתם כתמי דם ושחור. המערה סוגרת, מחניקה וחלשוכה מתמיד, האור גדל בכל צעד, אני חייבת לצאת מכאן,מהר. אני רצה, רצה אל החופש שלי, אל האור. רצה, ולא מענין אותי אותי כלום, כמו ביום ההוא שברחתי מהבית ורצתי בשדה כלניות אדומות, הזיכרון צורב וכואב. האור גדל ומתקרב. מסנוור וזוהר ועוד צעד אחד ואני בחוץ. רק עוד צעד.
כלום.דממה.שקט.אור.שחור.חושך.לבן.אחי. זהו המוות? חיים בכלום? עם אחי.
לא, זה רק חלום. בבקשה שזה רק חלום!
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
