למה עזבת אותי בלי לומר שלום?
למה הותרת אותי בוכה על החוף?
למה אמרת לי שאתה לא אוהב אותי יותר?
אתה יודע, אני חושבת שאתה מפחד.
כן, אתה מפחד מזה שהם יגלו את זה, אבל אל תדאג, אני מטפלת בזה.
רק שתאמין לי, זה הרבה יותר קשה לי מאשר לך.
כן כן, אתה יכול לחשוב שאני משקרת, אבל אני יודעת את האמת.
אתה פחדן, ואני שונאת אותך, למרות שאנחנו הורים, באשמתך.
אני בכלל לא רציתי את הילדה, לא רציתי שנגיע למצב הזה.
אז אתה יודע? אני הולכת להרוג אותה.
להרוג אותה עם הסכין שהבאת לי, אתה זוכר אותו? אמרת שנוכל לבנות בית, והסכין הזו תהיה הסכין הראשונה שבה נשתמש.
כן, אני אשתמש, כדי שאני אוכל להרוג את הילדה שלי, שלנו.
ואז אני אהרוג את עצמי.
אני אחתוך את עצמי באיטיות, כדי שיהיה לי זמן לצרוח, ולבכות על הילדה שלי.
כן, היא שלי.
היא לא שלך, כשגילית שהכנסת אותי להריון אמרת מיד "הפלה"
אבל לא, אני לא הסכמתי, אז עכשיו אני אהרוג אותה, אבל מהר, כמו שצריך.
אני אהבתי אותך, ואני זוכרת שגם אתה אמרת לי את זה.
ישבנו ביחד על החוף, אתה זוכר? זה היה בשני ביולי, והשקיעה הייתה יפהפיה, ואז ליטפת את השער שלי ואמרת לי בשקט שאתה אוהב אותי.
ואני הייתי ברקיע השביעי, כי האמנתי לך, כי שברת לי את הלב.
אתה יודע איך מרגישים עם לב שבור? כל נשימה כואבת, כי אני חושבת עליך.
אני יודעת שהייתי טיפשה, ואני עדיין טיפשה, כי אני אוהבת אותך.
אבל לא, אתה רוצח.
רצחת אותי בדם קר, במילים שלך.
"זה נגמר"
"אבל אתה הכנסת אותי להריון! אין לך בררה!"
"הצעתי הפלה, אין לך מה לעשות עכשיו"
"אני יכולה לספר לכולם שזה באשמתך"
"ומי יאמין לך?"
ככה הלכת, והשארת אותי בוכה על החוף, בשני ביולי, שנה אחרי זה, בשקיעה.
ועכשיו, אני כותבת לך את זה באמת ובתמים.
אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך יותר מהחיים שלי, ובגלל זה אני אתן לך אותם.
לסכין שלך.
אה, כן, הדיו האדומה? זה הדם שלי.
אני כותבת בדם שלי כי אני מקווה שהכאב יעיר אותי, יאמר לי שזה חלום רע, שאתה עדיין אוהב אותי, וכבר לא השני ביולי.
אני לא אוהבת רק אותך, אני גם ארחם על הנערה הבאה שתתפוס, ובגלל זה אעשה את זה.
כן, שמעת על העולם הבא? לפעמים מותר לשמות להופיע בחלומות של אנשים, אז אני אעשה את זה.
אני אגרום לה לברוח ממך, כדי שלא תפיל עוד מישהי.
ובגלל שאני כל כך אוהבת אותך אני לא אתן לאף אחד דרך להאשים אותך, אתה תחיה לבד, לגמרי לבד, וזה העונש שלך.
אתה יודע מה הבת שלי שואלת?
למה אין לה אבא כמו שלכולם יש? כי אבא שלה הוא חתיכת יצור, שאני אוהבת יותר מכל דבר אחר בחיים שלי.
היא צרחה כשהתקרבתי אליה עם הסכין שלך, אבל נתתי לה נשיקה, וחיבוק, ואז תקעתי את הסכין בגב שלה.
ועכשיו אני אסתכל על הסכין האדומה, ואתחיל לחתוך את עצמי
אני כותבת את זה בקושי, כי אני כולי מדממת, והגרון שלי צרוד מצרחות.
אני אוהבת אותך.
הלוואי שתמות, ותגיע אלי.
להתראות, אהובי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
