פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1544 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-6 חודשים לאחר הנפילה, השברים נאספים עיניים משתנות
נפלתי. נפלתי מגובה רב. מגובה שאיש מעולם לא נפל ממנו. ההתרסקות הייתה קשה. אני בטוחה, ששמעו אותה ברדיוס של קילומטרים רבים. פיצוץ ענק, של אש וסלעים, וקולות, ודם. זה כואב! כל כך כואב! כל גופי שורף! כל גופי דואב! ואין דבר שאני יכולה לעשות. הכאב, הכאב האינסופי, מרגיש כאילו מיליוני מסורים מנסרים את נשמתי- מבתרים אותה לחלקים קטנטנים עד אשר היא מתפוררת לאבק. אך שם דבר אינו משתווה לאובדן הנורא. שום דבר אינו משתווה לכאב בגבי- לכנפיי האבודות.
אני שוכבת בתוך בור ענקי- מכתש מלא עפר ואפר. אני מרגישה את גופי החדש- הכמעט אנושי כעת, שוכב בתוך ליכלוך וזוהמה. אני בקושי שומעת, אוזני עדיין מתרגלות לאטמוספרה, עדיין מזועזעות מהנפילה וההתרסקות. אבל עדיין, אם אתרכז הרבה- אוכל לשמוע את התנועה הסואנת של בני האדם הממהרים במכוניותיהם- המזהמים את כדור הארץ. אבל אני לא מנסה. ראשי כואב, כל כך כואב. זו הרגשה משונה. מעולם לא הרגשתי כאב חד כל כך- גופני כל כך!
אני מנסה לפקוח את עיניי. אני בקושי מצליחה. פניי דחופות אל תוך האדמה המגעילה. אל תוך הרפש המלוכלך. אני בוהה. השמיים סגולים, ואני מבחינה בדבר שאף בן אנוש לא ישים לב אליו. ישנן דמעות בשמיים. דמעות גדולות ואדומות, של אחיי הבוכים על נפילתי. של האחדים שמתאבלים עלי- של הספורים שהתנגדו לגירושי.
אני לא מעיזה לזוז. אסור לי. אני יודעת בדיוק מה יקרה בשניה שאעשה כך. אבל לבסוף אני לא יכולה. אני חייבת לזוז. דחפי הגוף האנושי והנחות משתלטים עלי. אני זזה מעט. ואז, אני מרגישה את זה. זה בא עמוק מתוכי, משתוקק לצאת לאחר שקיבל את הפקודה, לאחר שגופי שונה- וכבר אינו גוף נפילים. אני מנסה להחזיק את זה עמוק בפנים, אבל אני לא יכולה. זה חזק ממני. אני מרגישה את זה יוצא מפי, ומשתחרר. אני בוהה. אני ראה כדור של אור לבן טהור וזך מכל דבר, יוצא מפי, ומרחף אל על. אני מרגישה את גופי משתנה שוב, הופך לאנושי, לאחר שהחלקיק האחרון של המלאך שבי, שנשאר על מנת להגן על גופי השברירי מההתרסקות, עוזב. הוא יפה. הוא כל כך יפה.
אני מרגישה רטיבות בעיניי, על פניי. אני בוכה, מתאבלת על מה שהייתי, ועל מה שהפכתי להיות. אני מסתכלת על הכדור עף גבוה אל על, ולבסוף מתפרק, הופך לחלק מהיקום- לחלק מהשמיים והכוכבים, לחלק מהסלעים והצמחים והנחלים. אני בוכה. אני לא מצליחה להתייפח. עד כדי כך חזק הכאב.
מדוע הגוף הזה כל כך חלש?! אני מרגישה כעת כל נים ונים, כל עצב ועצב. את השרירים, את העצמות השבריריות. אני מרגישה את תודעתי מתכווצת, הופכת רדודה יותר, ומתאימה את עצמה למוח האנושי. אף על פי שגם לאחר השינוי אני אהיה יותר עמוקה ומסובכת ומורכבת מכל בן אדם, התודעה שתשאר לי תהיה רק חלקיק ממה שהיא הייתה- רק שבריר תודעתו של מלאך. זה כואב, מייסר אותי להחריד. לבסוף, השינוי נגמר. אני מרגישה את גופי האנושי, את מכאוביו, חולשותיו. את התודעה החדשה שלי. זה לוחץ, כאילו אין לי מספיק מקום. אני מרגישה עייפה, אך יש בגופי כמות אנרגיה בסיסית שנשארה מישותי הקודמת. גם זו, אך ורק פירור ממה שהיה.
אני נאנחת, אנחה עמוקה. אני שומעת, אי שם בקצה העולם, צרחת יגון עמוקה וכואבת, של מישהו שממר את מותי כמלאכית. הקינה העמוקה, אינה נשמעת לאוזניהם של בני אדם, אך היא נשמעת היטב לתודעתי. תודעה אנושית או לא, קינה זו מכוונת אלי, ואני אשמע אותה בין אם שארצה או לא. אבל לאחר שתפסק הקינה, לעולם לא אשמע דבר יותר מגן עדן. אף פעם לא אדע יותר מה קורה בביתי. לעולם לא אוכל לחזור. כעת, זהו ביתי החדש.
אני מרגישה את הרטיבות על גבי, ויודעת, שגוף אנושי זה, לא ישרוד זמן רב ללא עזרה. לא עם הפצעים החדשים שלי, שנמצאים על שכמותיי, במקום פה פעם היו כנפיי היפות, הצחות. אני מתייפחת, לא מסוגלת לעצור את עצמי. כנפיי. הם לקחו את כנפיי. תלשו אותן, קרעו אותן מגופי. אני מתאבלת, יודעת שזהו האובדן הגדול ביותר שאחווה בכל קיומי. אני רוצה למות, אבל יודעת שחוסר האפשרות להתאבד, היא חלק מעונשי.
לבסוף, אני קמה, מתיישבת לאט לאט. אני מביטה סביבי. אני רואה שאני נמצאת ליד תחתיתו של גשר, בתוך תעלת ביוב מסריחה שבני אנוש בנו. אני נמצאת בנוי יורק, בחלקים העניים ביותר של העיר. בחלקים המזוהמים ביותר. מסביבי, הכל טינופת. אף המכתש שיצרה נפילתי מלא בכך. אני כולי מכוסה זוהמה. אני רואה שכבר איבדתי דם רב, והוא כבר יצר שלולית על הרצפה. שלולית של דם, ובוץ, וצואה, וזוהמה אנושית מעורבבים ביחד. אני נגעלת מעצמי כל כך. אני קמה על רגליי, וכמעט נופלת. מה זו ההרגשה המשונה הזאת? אני מתנשמת עמוק, ומתנשפת כשאני נזכרת במה ששמעתי פעם על תחלואי הגוף האנושי. כנראה, שזוהי סחרחורת.
אני נושמת עמוק, ומתחילה ללכת. אני עוברת על פני פחים, שקים רטובים, וגופת חתול. יש כאן אוכל רקוב, עכברושים ושרצים, וצואה וביוב. אני נאנחת. מעכשיו, זהו גורלי. אני עוברת ליד מראה שבורה, מרוסקת למחצה. אני עוצרת בהלם.
זוהי אני? אני חושבת, לא מאמינה למראה עיניי. כולי מלאת ליכלוך- אנושית להחריד. אני מלאה פצעים, חבורות ודם. אני ערומה לחלוטין- כבת אנוש ביום היוולדה. שערי, היפה, הערמוני -תלתליי המקסימים- כולו מבולגן, מלא רפש וזבל. שמוני, מלוכלך מטונף ומגעיל. אני בוהה בו. האם זוהי גופת עכברוש?! אני חושבת בפחד ושולפת בגועל את הגוש השחור משיערי. הוא יוצא בקושי. כל שיערי מלא קשרים וסבכים. נדמה לי- כי לעולם הוא לא יחזור להיות מה שהיה. לעולם לא אוכל לסרק אותו שוב.
אני ממשיכה לסרוק את עצמי. אני עדיין יפה יותר מכל בת אדם מתחת לכל הזוהמה הזאת. אולם אינני דומה בכלל למה שהייתי. אני מכוערת פי חמישים מהמלאכית המכוערת ביותר. ואני גם פצועה, ומטונפת, ומגעילה. ואני יודעת שכמה שאני לא אנסה לנקות את עצמי ולטפח את גופי באמצעים הדלים של בני האנוש- לעולם לא אחזור להראות אותו הדבר. כעת, אני אנושית לחלוטין.
אני מייבבת. פצעיי כואבים- כאבים מייסרים וחדים המזכירים בתחושות רמות כצרחות שעלי לטפל בגופי. אני זקוקה לעזרה רפואית. עזרה אנושית, אני חושבת בתיעוב. אני מתחילה ללכת. אני צולעת אל הגשר, ונכנסת תחתיו. יש שם אנשים ספורים, חסרי בית מלוכלכים. כאן, רעש התנועה הזורמת חזק מתמיד. אני מייבבת שנית, אוזני כואבות. הכל פה מבולגן ומסריח. אני מתגעגעת לשקט ולפשטות, ויודעת שאלו רק רסיסים מהגעגועים שעוד אחוש.
אחדים מחסרי הבית מסתכלים עלי. כמה מהגברים מציעים לי הצעות מגונות, מלגלגים עלי וקוראים זונה. אני נרתעת בפחד, יודעת שכעת, אני חלשה מהם. אני ממשיכה ללכת. קר לי. כל כך קר לי. גוף אנושי חלש ומטופש. אני רואה שישנה חבית דיי קרוב אלי, ושלהבות פורצות ממנה. מדורה. אני מקרטעת בהתלהבות, מחפשת את החום כמו עש הנמשך לאור.
יש אישה ליד החבית. לפתע, אני קופצת בבהלה. "לכו מפה!! תסתלקו!! יצורים מטונפים!!" היא מסתובבת וצורחת לכיווני באנלית קלוקלת, מניפה מכסה של פח. אני נרתעת, אך כשאני מרגישה משב רוח מאחורי, אני מבינה שהיא הבריחה את הגברים שעקבו אחרי, מנסים להפתיע אותי כדי לבצע בי את זממם. כעת, אני כמעט רצה, מתקרבת אליה. אני מסתכלת עליה במבט אסיר תודה, אבל עוצרת מטר אחד לפני האש. "אפשר?" אני שואלת אותה באותה השפה, וכשאני שומעת את קולי בפעם הראשונה, אני רואה לזחול לאיזו שהיא פינה ולבכות. קולי היפה, הצלול, הטהור- זה שכולם תמיד אמרו שהוא הקול היפיפה ביותר שאי פעם שמעו, הפך לקול אנושי מכוער וצורמני. עדיין יפה יותר מכל קול אנושי, אך מכוער ומגעיל עד כאב ביחס למה שהיה. היא מהנהנת.
אני מתקרבת לאש, בוחנת אותה. על אף שהיא לבושה בגדים ישנים פשוטים למידי וקרועים, בגדיה אינם סחבות גמורות כמו של שאר חסרי הבית. היא מפטירה משהו לא ברור לעברי, ומגישה לי חתיכת בשר מיובש מגעיל בזמן שאני מחממת את ידיי מעל האש. אני נגעלת, אך כשבטני מקרקרת בקול, אני מבינה עד כמה זקוק גוף זה למזון. אני לוקחת את הבשר בהכרת תודה, ואוכלת אותו בשקיקה.
"את מדממת. " היא מציינת לאחר זמן מה של שתיקה. אני לא מגיבה, ממשיכה לכרסם את פיסת המזון הקשה כנעל. "מי את?" היא דורשת לדעת. אני לא עונה לה. אין לי שום תשובה שאני יכולה לתת לה. אינני יכולה לבטא את שמי המלאכי בשפתיים אלו, בקול זה. חוץ מזה- כבר אינני אותה ישות. היא מתעלמת מחוסר תגובתי.
"בואי." היא אומרת ומתחילה ללכת, לא מסתכלת לראות אם אני באה. אני עוקבת אחריה. היא יוצאת מהגשר, ונכנסת לתוך העיר. היא נכנסת לשכונת עוני קטנה מסריחה ומטונפת, והולכת והולכת. כל כך הרבה ללכת. מעולם לא נדרשתי לעשות זאת. רגליי כואבות, ואני כמעט מתעלפת כמה פעמים, אבל היא לא עוצרת ולא מחכה לי. לבסוף, אנחנו מגיעים לגבולותיה של שכונת העוני, לאזור שהרחוב כמעט מסודר בו. זהו הגבול, מקומם של אנשים החיים בדוחק, אך שעוד לא התדרדרו לעוני מוחלט.
היא ממשיכה ללכת, ואחרי כמה דקות עוצרת ליד בית כלשהו. הוא נראה בסדר. פשוט כזה, מסודר, אבל עני והרוס להחריד. נראה כי האנשים החיים כאן, מנסים לנקות ולסדר את הזוהמה ההרוסה והשבורה שיש להם. היא מפשפשת מעט בעציץ ליד הדלת, ולבסוף מוציאה מפתח. היא דוחפת אותו בחור המנעול, ופותחת את הדלת. היא נכנסת. אני עדיין עוקבת אחריה.
בפנים, הריח דווקא בסדר, בשונה מכל המקומות שהייתי בהם עד עתה. היא עוברת פרוזדור, ונכנסת לחדר אורחים קטן וצפוף. "שבי." היא מצווה, ואני מתיישבת על שרפרף קטן ורעוע. היא הולכת, ומשאירה אותי לבדי במשך כמה דקות. אני מביטה סביבי, ומבינה שהשארתי שביל של זוהמה רקובה ומסריחה, שביל של דם, בתוך ביתה, מהכניסה, עד למקום בו אני יושבת. אני מרגישה חרטה וצער, ומתפלאת על כך. מדוע אכפת לי מבת אנוש זרה זו? מה קורה לי?
היא חוזרת תוך דקות אחדות ומניחה על השולחן השרוט והחבוט, אבל הנקי להפתיע, את כליה. היא הביאה מספריים, חוט תפירה, סבון, חומר חיטוי רפואי, כמה מגבות, דלי ענק מלא מים חמים נקיים, וקערה גדולה, המספיקה לאדם בוגר לשבת בתוכה. "תסתובבי." היא מצווה עלי בשנית, ואני עושה כבקשתה, שוב- על אף שאין לי שום סיבה לבטוח בזרה זו. היא מתמקמת מאחורי גבי. להפתעתי, אני לא מרגישה את חושיי נדרכים על כך שיש אדם זר מאחורי. ואז היא מביטה בפציעותיי, בשרידי גבי לאחר שנתלשו ממנו הכנפיים היפות, הלבנות. היא מצקצקת בלשונה, נאנחת, וניגשת לעבודה.
דבר ראשון, היא מנקה את כל גבי בעזרת הספוג והמים. אני נאנחת בסיפוק. זה מרגיש טוב כל כך. אני רואה את הרצפה מתמלאת בשלולית של דם ושל טינופת, ומרגישה צביטת חרטה נוספת בליבי. מדוע היא עושה זאת? אני זרה גמורה לה! מדוע היא עוזרת לי? אני מתעוותת בכאב כשאני מרגישה שהיא מטפיחה בעדינות חומר חיטוי על פצעיי. היא מכחה בסבלנות שאסיים, ואז מתקרבת אלי, ותופסת בכתפי כך שלא אזוז. אני מתנשפת מהר, וחושקת את שיניי כשהיא ממשיכה לחטא את הפצעים הגדולים.
כשהם מחוטים, ואני בקושי יכולה לנשום מהכאב, היא קמה על רגליה ועוזבת. היא חוזרת תוך שניה. היא נותנת לי חתיכת חבל מרופט ונקי, מגישה לי אותו. אני מבינה בצער. אני מכניסה אותו לפי, ונושכת. אף על פי כל זאת, ואף שאני מתאמצת ככל יכולתי, אני לא יכולה לעצור את עצמי כשהיא מתחילה לתפור את הפצעים בגבי, ואני צורחת עד כאב נשמתי. זעקותיי נשמעות קורעות לב, חזקות ומזעזעות. לעיתים הן נשמעות כצעקות או נאקות, ולעיתים כיבבות מיללות וצורמניות.
מידי פעם היא עוצרת, מניחה לי לנשום. אני נושכת את החבל כל כך חזק, אבל זה לא עוזר הרבה. אני מרגישה רטיבות רבה על פני, ואני מתייפחת. מעולם לא ידעתי עד כמה קשים החיים בגוף אנוש כה שברירי וחלש. עד כמה זה כואב. לבסוף, היא מסיימת, ולוקחת את החבל מפי. היא מביטה בעיניי, רואה את הכאב העצום שבהן. עיניה יפיפיות, מדהימות יחסית לבת אנוש, ומלאות בחום ודאגה. על אף שאינני יכולה לחשוב, איכשהו מבטה נוגע לליבי.
"את תהיי בסדר." היא אומרת. כעת, אני שמה לב גם עד כמה קולה בהיר ונקי, יפה וזך. "אני אנקה אותך עכשיו, בסדר?" היא אומרת, מדברת אלי כמו אל תינוק פצוע. אני מניחה שבאיזושהי דרך, אני אכן כזאת. "זה לא יכאב, אל תדאגי." היא לוחשת בקול עדין, חלק ויפיפה, ועוזרת לי להכנס אל תוך הגיגית. היא שופכת מים חמים על גופי, מרגיעה את שרירי ופצעיי. היא מסבנת אותי, מנקה כל פיסה מגופי. היא חופפת את שיערי, ולאט לאט, בעדינות מופתית ומושלמת, אף פותחת את כל הקשרים שבו- עד האחרון שבהם. אני נהנית כל כך ממגעה. היא נאלצת להחליף את המים מספר פעמים, ושוב, בדרך לא מוסברת, אני מרגישה צער על כך שאני גורמת לכל כך הרבה טרחה. מגעה כל כך רך, ונעים, ואני מצטערת מאד כשהיא מסיימת. אני מרגישה רכה ונקייה כעת, רגועה כמעט לחלוטין. שלווה חמימה עוטפת אותי, ואני מביטה בעיניה, במבט כל כך אסיר תודה. היא מדהימה, מהממת ביופייה. איך לא ראיתי את זה קודם? כעת, אני כבר לא תוהה מה מושך אותי בה. אני רק נהנית מכך שזכיתי לפגוש אותה.
היא מובילה אותי בתוך הבית, דרך המסדרון הצר, ומכניסה אותי לחדר שינה. זהו חדר השינה היחידי בבית כנראה. היא לוקחת אותי בידה, ומסמנת לי להכנס למיטה הזוגית. אני נענית לבקשתה. הסדינים נקיים, ריחניים ורכים, וחמים ונעים לי כל כך. תוך דקות ספורות, אני נרדמת.
*
עברו כבר שלושה שבועות. אלו היו שלושה שבועות קשים, אך מופלאים. גיליתי ששמה סמרה, אך כי היא מעדיפה כי אקרא לה סאם. לאחר ימים אחדים, בטחתי בה על מנת לספר לה את כל האמת. היא בכתה איתי כשהתאבלתי, וניחמה אותי בכך שאמרה לי כי אני מדהימה בתור בת אנוש, אף שהיא לא הכירה אותי בתור מלאכית. אבל עדיין לא מצאנו לי שם אנושי. היא אומרת שהמהות שלי כל כך מדהימה, עד כי קשה לצמצמם אותה לכמה הברות.
אנחנו ישנות יחדיו באותה המיטה. היא נותנת לי אוכל, ומחסה, ומשמשת לי לחברה. לאט לאט, למדנו להכיר אחת את השניה. למדתי שהיא מופלאה. היא טובה, ורכה ויפה ומקסימה. יום אחד, כשאלתי אותה מדוע הייתה בגשר באותו היום, היא סיפרה לי מה היא עושה. "אני עובדת בחנות פרחים, אך בזמני הפנוי, פעם בחודש אני הולכת אל תחתית הגשר ומחפשת נשים בודדות. אני יודעת שקשה להן לשרוד שם זמן רב- הגברים שמה אינם נחמדים כלל, ורובן מתדרדרות לזנות לנרצחות. מידי פעם אני מביאה גם אוכל לחסרי הבית, אבל בדרך כלל אני פשוט בוהה בכוכבים, נזכרת עד כמה החיים פשוטים ביסודם." התשובה שנתנה לי הייתה מפתיעה, אך מושלמת.
והיום קרה דבר קסום. זה היה אחרי ארוחת הערב.. ישבנו על הספה הקטנה, באותו חדר בו טיפלה בי לראשונה. ישבנו קרוב. הבטתי בעיניה המהממות, והרגשתי את אותה תחושה בחזי. אותה תחושה כאילו ציפור שיר לכודה בפנים. ברגע של הארה, הבנתי שזו אהבה. ובאותה שניה, היא ראתה שמשהו השתנה במבטי. היא רכנה קדימה, ונישקה אותי ברוך, נשיקה עדינה. תחושות מדהימות עברו בכל גופי. הרכתי כאילו אני נמסה, כאילו זרמים חשמליים נשלחים לכל עצב ועצב בגופי. הרגשתי תשוקה בפעם הראשונה בחיי. נצמדתי אליה, מעמיקה את הנשיקה. היא חיבקה אותי, והניחה ידה על ירכי, ונאנחתי. היא הובילה אותי לחדר השינה.
זה היה קסום. מעולם לא הרגשתי כך. בדיעבד, היא סיפרה שהייתה עדינה ככל שיכלה, על מנת לא לפתוח מחדש את תפריי שהתחילו להתרפא לפני זמן לא רב. מעולם לא הרגשתי אהבה רומנטית בתור מלאכית. מעולם לא הייתי מאוהבת. אצל מלאכים, אין תשוקה, משיכה, חושניות. זה היה מדהים. וידעתי, שעל אף שלנצח אתאבל על הפיכתי לאנושית, אולי בעזרת אהובתי אצליח לחיות בעולם למוד סבל זה- בעולם בני האדם המבולגן, הכאוטי, הגשמי. אולי, אני חושבת לעצמי. אולי אצליח. אולי ישנה תקווה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-6 חודשים מדהים!!!! Silver
-
לפני 13 שנים ו-6 חודשים תודה D: עיניים משתנות (ל"ת)
-
-
לפני 13 שנים ו-6 חודשים זה מדקסים. Tess (ל"ת)
-
לפני 13 שנים ו-6 חודשים וואו. אנג'ל
-
לפני 13 שנים ו-6 חודשים אין לי מושג. עיניים משתנות
-
לפני 13 שנים ו-6 חודשים אבל גיל מוגדר בתור בת אנוש, יש לה? אנג'ל (ל"ת)
-
לפני 13 שנים ו-6 חודשים אני לא חושבת. עיניים משתנות
אחרי הכל, היא השתנתה. ולא הגדרתי לה אותו. אני מעדיפה לחשוב עליה כצעירה, סביבות ה20, אבל אני אשאיר אותה בלי גיל מוגדר. :>
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-6 חודשים מובן. אנג'ל
-
לפני 13 שנים ו-6 חודשים לא כרגע :) עיניים משתנות (ל"ת)
-
-
-
-
-
-
