הכנסתי את הספרים לתיק, והעמסתי אותו על גבי, יצאתי במהירות אחרי אמא שלי, הגעתי עד דלת חדר המדרגות וחיכיתי שהיא תנעל את הבית.
כשקול תקתוק התריע על סגירת הדלת, ספרתי את הצעדים שלה, וכשהגיעה אלי, דהרתי במורד חדר המדרגות.
יצאנו בדממה מהבניין השקט, ואז, כששאלה אותי שאלה ואני, שהייתי מרחפת לא שמתי לב, היא שאלה את אחת השאלות הקשות שאפשר לשאול אותי. "רון, קרה משהו?"
"לא." עניתי בקול יבש, והתקדמתי לעבר החנייה.
"אבל בזמן האחרון את בכלל לא נפגשת עם חברות, ואת מסתגרת אפילו יותר, את בטוחה ששום דבר לא קרה?"
"כן."
והנה התחילה החקירה, אני באמת לא כל כך שמתי לב לתשובות ולשאלות ששאלה ושאני עניתי, אבל אז משפט אחד שלה גרם לי כמעט לנסות לקפוץ מחלון המכונית.
"אני חושבת שאת צריכה ללכת לפסיכולוג."
חיוך מריר עלה על פני והשתדלתי שלא לגחך.
"את רוצה ללכת לפסיכולוג?"
"לא יודעת."
"את יודעת טוב מאוד."
"אוקי, אני לא רוצה."
"למה?"
"אני לא פסיכית."
"ורק פסיכים הולכים לפסיכולוג?" היא החנתה את האוטו בחנייה שלצד הספרייה.
"כן." פתחתי את הדלת ויצאתי מהמכונית, אספתי את התיק איתי.
"אבל יש גם מפורסמים שהולכים לפסיכולוג, בעיקר עשירים, כאלו שיש להם הרבה כסף, כל אלה פסיכים?"
"כן."
אמא נאנחה, יצאה מהמכונית ונעלה אותה מבחוץ.
כשנכנסנו למבנה הסיפרייה, התאכזבנו לדעת שהוא סגור.
בלית ברירה חזרנו למכונית, ואמא התניעה אותה שוב.
"את רוצה ללכת לפסיכולוג?" שאלה אותי שוב.
"זאת החלטה שלך." התחמקתי מתשובה ושקעתי בתוך הכיסא, הצמדתי את פני אל הזכוכית הקרה.
נאנחתי, אמא הוסיפה לדבר ולדבר, ואני עניתי תשובות סתמיות, ושוב נדרש עוד משפט כדי לשאוב אותי לתוך השיחה.
"את מעדיפה ללכת לפסיכולוג, או ליועצת בית הספר?" שאלה.
הירהרתי בכך במחשבותי.
"שנייהם גרועים באותה מידה." סיכמתי.
"אז?"
"אני לא יודעת, תבחרי את."
שמעתי את האנחה שנפלטה מפיה של אמא בזמן שהיא נהגה ברחוב.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
