אני בובה
בובה על החוטים שלכם, קשורה לכל גחמה שלכם.
אני עושה מה שאתם אומרים לי, הכל.
אני אוכלת את הרעל באוכל.
אני מתחתנת עם מי שאתם אומרים לי
אני עובדת במה שאתם נותנים לי
אני מולידה על מתי שאתם אומרים לי
אני מתה כשאתם פוקדים עלי.
לא רוצה.
אני רוצה להיות עם כוח רצון, עם אפשרות בחירה.
אתם מסתירים את הכל מאיתנו, את הכל.
לא סיפרתם לי על הרעל, לא סיפרתם לי על המוות.
אתם לא מרשים לי ללבוש את הצבע הזה, אז אני לא לובשת.
אתם אוסרים עלי לראות את הפרחים האלה, אז אני לא רואה.
אתם מביאים אותי לאולם גדול, שבו אתם מראים לי עם מי אני אתחתן. עם מי אני אביא ילדים לעולם, את מי אני אוהב.
אני שונאת אתכם, אני שונאת להיות בובה שלכם.
אתם רוצחים אותי, בשקט, בלי שאף אחד יודע.
אתם קוראים לי "סטיה" משהו שלא מן הטבע, משהו שלא היה אמור להיוולד, אבל הוא כאן.
אני לא אשמה, אני מתחננת, אל תקחו אותי לשם.
אל תקחו אותי לשדות החקלאים, אל תתנו לי לראות את הפרחים האסורים.
תחזירו אותי למקום שבו עבדתי, למקום שבו כל יום הייתי חוזרת עם ידיים אדומות מכאב.
תנו לי לחיות על פי הכללים שלכם, על פי הגחמות שלכם, על פי מה שאתם רוצים שאעשה.
תנו לי לחיות לבד, בלי אף אחד בעתיד, כי אני סטיה
תנו לי לחיות עד גיל שמונים, עם המנות המורעלות.
תנו לי לקחת את הגלולות הרוצחות, תנו לי להיות הבובה שלכם.
אני לא רוצה ללכת לשם.
אני לא רוצה ללכת לשדות שבהם הכל מותר, שבהם יש הכל.
שבהם אומרים שהשמש צהובה, ואנשים באמת שרים, ויש שם יותר ממאה שירים, מאה יצירות, ומאה פרטי לבוש, לכולם.
בבקשה, אל תוליכו אותי לשם.
אל תוליכו אותי למקום שבו יש שלכת, שבו יש יותר מעץ אחד בכל גינה.
שבו יש גזר בר, שבו יש שושנים אדומות, שבו יש בחירה.
כי אני יודעת שאם אני אלך לשם אני כבר לא אהיה כמוכם.
בלי דאגות, בלי צרות, עם כל הסיכויים לחיות.
כי אני יודעת, שאתם שולחים אותי למות.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
