שלום, קוראים לי וגה, ואני נולדתי ב8 בפברואר 1692. בדיוק ביום בו החל צייד המכשפות בסיילם. אני זוכרת את היום הזה.
אני זוכרת את האור שהציף את עיניי שעד אותה העת שהו בחשכה המוחלטת שבבטן אמי.
אני זוכרת את הרעש ששרר מסביב. בתחילה היו אלו יפחותיה של אמי, ואז הגיעו מבחוץ צעקות.
אמי הרימה אותי אל זרועותיה והביטה בי בעיניה הגדולות והחומות. היא בכתה. ואני לא ידעתי מדוע. היום אני יודעת. כי אני בת.
דפיקות אלימות ומהירות נשמעו על הדלת ולא המתינו לתשובה. הדלת נפרצה ואמי השליכה אותי על המיטה וזרקה את השמיכה על גופי הקטן. שוב הייתי בחושך, ולמרות הבכי שניסה לפרוץ מפי, שמרתי על השקט. הקשבתי לאמי הנאבקת בחיילים שניסו לגרור אותה אל עמוד התלייה. היא לא תצליח. כבר אז ידעתי. אמי חדלה להיאבק. שמעתי את ברכיה הנגררות על הרצפה בכניעה. הרגשתי את ייאושה. "וגה." היא לחשה. היא ידעה ששמעתי. ואני הבנתי את כוונתה. וגה. זהו שמי.
אני זוכרת את האור שהציף את עיניי שעד אותה העת שהו בחשכה המוחלטת שבבטן אמי.
אני זוכרת את הרעש ששרר מסביב. בתחילה היו אלו יפחותיה של אמי, ואז הגיעו מבחוץ צעקות.
אמי הרימה אותי אל זרועותיה והביטה בי בעיניה הגדולות והחומות. היא בכתה. ואני לא ידעתי מדוע. היום אני יודעת. כי אני בת.
דפיקות אלימות ומהירות נשמעו על הדלת ולא המתינו לתשובה. הדלת נפרצה ואמי השליכה אותי על המיטה וזרקה את השמיכה על גופי הקטן. שוב הייתי בחושך, ולמרות הבכי שניסה לפרוץ מפי, שמרתי על השקט. הקשבתי לאמי הנאבקת בחיילים שניסו לגרור אותה אל עמוד התלייה. היא לא תצליח. כבר אז ידעתי. אמי חדלה להיאבק. שמעתי את ברכיה הנגררות על הרצפה בכניעה. הרגשתי את ייאושה. "וגה." היא לחשה. היא ידעה ששמעתי. ואני הבנתי את כוונתה. וגה. זהו שמי.