הוא די ילדותי כי התחלתי לכתוב אותו בסוף כיתה ו'...
אני עוד צריכה להעתיק הכל למחשב. [אני כותבת בכתב יד]
הנה המבוא והפרק הראשון [שניהם לא ערוכים]... מקווה שתהנו.
--------------------------------------------------------
רק רציתי שתדעו...
מאת טל צילה קלעי
סיפור על ילדה רגילה בעלת כוחות בלתי רגילים...
מבוא
הסיפור שאתם עומדים לקרוא הוא סיפור אמיתי, אף על פי, שהוא לא נראה כזה. אני כותבת מהרבה סיבות ובעיקר בגלל אני רוצה שתדעו את האמת. אני רוצה שתזכרו אותי, ואת הסיפור, כמו שהיו באמת, ולא כמו שהם נראים למתבונן מבחוץ. אני גם רוצה להבין איך זה קרה ולמה. אני כותבת כדי שאדע שזה לא חלום. הכול קרה כל כך מהר, כמעט ולא היה לי זמן לקלוט. נדמה שדרוש רק מצמוץ אחד- והכול יחזור להיות כרגיל. אבל אולי כדי שאני אתחיל מההתחלה...
פרק 1
זה היה יום שבת בסוף הקיץ. השמש הקופחת גרמה לציפורים לשבת על הענפים, לכלבים לרבוץ בצל, ולסוסים באורוות להתנשם בכבדות. האוויר היה לח, חם, כבד ודומם. היה שקט, שקט מאד. הילדים לא שיחקו בחוץ והגברות לא שקשקו בסירים בזמן הכנת ארוחה חמה. רוב האנשים בעיירה הגדולה שלנו ישבו בחצר ביתם עם נשותיהם והילדים, שתו מיץ קר והעלו זיכרונות מימים עברו.
ביתנו היה בית רגיל למדי. הוא היה באותו גודל כמו כל הבתים בשכונה, הוא לא היה ישן, אבל הוא גם לא היה חדש. הדברים היחידים שהיו שונים בו, היו שהוא היה מעט מרוחק משאר הבתים כי הוא היה בקצה השכונה והוא היה יחסית קריר בזכות שלושת עצי האורן הענקיים שגדלו לנו בחצר האחורית ומנעו משמש ישירה להסתנן פנימה דרך החלונות הגדולים בעלי הווילונות הכבדים.
אני ישבתי בחדרי וקראתי כאשר אימי קראה לי וביקשה ממני ללכת למשפחת איוינגרסון כדי לבקש קצת סוכר שהיה חסר ללימונדה שהכינה. תמיד שמחתי לעשות זאת, משום שבן השכנים היה נער חביב ויפה תואר. לפעמים, כאשר לא עזר לאביו בחנות הספרים שלהם, היה נשאר בבית. אם מזלי שיחק לי באותו יום, הוא היה מדבר איתי בזמן שהיה מביא לי את מה שחסר לאימי בבישול.
באותו יום לא ביצעתי מטלה זו בחפץ לב, מפני שהדרך לבית משפחת איוינגרסון הייתה חסרת צל וכל שראו בדרך היה שדה צמחי בר פראיים שגדלו לממדים מפלצתיים. אולם, בדרכי חזרה הביתה היה נדמה לי שראיתי דבר מה מסתתר בין הצמחים. סקרנותי התעוררה ורציתי לברר זאת. בנוסף, נמאס לי מלשבת בבית כל היום מבלי לעשות דבר.
לאחר שנתתי לאמי את הסוכר, חזרתי לשם. בהתחלה הצמחים הגדולים נראו בלתי עבירים, אך אז מצאתי פרצה קטנה ונדחקתי לתוכה. למזלי הרב הרחוב היה ריק ואיש לא ראה אותי. פילסתי לי דרך בין הענפים הגדולים והתחלתי ללכת. נשרטתי ונחבלתי אבל המשכתי ללכת.
הרגשתי כאילו עברו שעות על גבי שעות ואני סתם מבזבזת את זמני בחיפושים אחרי משהו שלא קיים. חשבתי שאני טיפשה, אבל ברגע שחשבתי זאת נשמטה האדמה תחת רגלי. נפלתי לתוך בור גדול, או יותר נכון מנהרה ארוכה שהתגלגלתי ונחבטתי במורדה. זמן רב עבר, או שבכלל לא עבר זמן, אך לפתע נחתתי על אדמה קשה, ואיבדתי את ההכרה.
***תגובות בקשה***
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
