השעון תקתק בקול חלול . כל שניה נשמעה כמו רעם תופים . נטשה ניסתה לא לנשום בקול , שמה לב לכל צעד, שלא תפגע ברהיט כלשהו, שלא תחשוף את מיקומה שם .
הזיעה זלגה במורד גבה. הפחד ניסה להקפיא אותה . אך היא לא נתנה לו . החדר היה כה חשוך, כה קר..
רק לקחת את האבן ולהסתלק משם. המשימה הכי פשוטה שתהיה לה כנראה. והיא משקשקת מפחד. היא מאכזבת את עצמה .
הרהיטים הכבדים הטילו צללים כהים על הרצפות , כל דבר נראה לה גדול ומפלצתי .
הדבר היחיד ששיפר את הרגשתה מעט היה הידיעה שהשאר נמצאים קרוב , אם היא תכנס לצרות הם יבואו לעזרתה .
רגלה התחככה בארון הגדול.
מגרה שלישית משמאל . הזכירה לעצמה ושיננה זאת בראשה , אך כשהושיטה ידה אל הידית נוכחה לדעת שהארון נעול.
היא חשקה את שניה והוציאה בלי רחש את ערכת פריצת המנעולים החדישה שלה . בימים רגילים, בחדר האימונים, בין בדיחה אחת לאחרת יכלה לסיים פריצה כזאת בתוך פחות מדקה. אך הלחץ גרם לידה לרעוד, לכול להראות הרבה יותר קשה ומפחיד .
בניסיון השלישי היא החליטה שהגיע הזמן להתאפס על עצמה .
היא העלתה בראשה זיכרונות נעימים, ומצחיקים מהאימונים . את מבטה הנחוש של קתרין כשעשתה את החתך, בלי להניד עפעף . אם היא יכולה .גם אני יכולה .
ברגע שמעה את המנעול נפתח . הצליל הרעיד את גבה.
היא נשמה עמוק והחזיקה את האוויר בפנים מודעת לכל רחש שיכול להיגרם אם היא תמצא , אך המקום דמם כמקודם .
היא פתחה את הארון ובמהירות פתחה את המגרה השלישית משמאל . היא נפתחה בקלות, אך עם חריקה קלה ומצמררת, אך בשלב זה היא כבר לא הרגישה את הפחד ההוא, היא הרגישה נעלה. האושר הציף אותה, היא הכינה את ידיה לחוש את המשקל הרב של האבן היקרה שבטח תראה .
אך המציאות הממה אותה. בפינת המגרה שכבה אבל שחורה קטנה ומצולקת . היא לא האמינה שקתרין סיכנה חיים של חמש מהסוכנים הכי מובחרים שלה בשביל אבן כזאת מכוערת .
הכעס בעבע בה כשהרימה את האבן והחזיקה בה, היא הרגישה מתוסכלת . שחיה לא שווים. המלכה מצווה עליהם ללכת, והם, החיילים הנאמנים שלה יעשו הכול בשבילה . בשביל שתוכל לשבץ עוד אבן מכוערת בתליון דומה לתליון שעל צווארה. בטח בשביל הילדה המפחידה ההיא שלה .
היא יכלה לתאר לעצמה איך קבוצה אחרת של לוחמים נשלחו למקום דומה . בטח שחצי מהם נהרגו. והאחת הנבחרת שנשלחה לגוב האריות הביאה לה אבן מכוערת אחרת שאותה שיבצה בתליון שעל צווארה. מכשפה.
היא צריכה לשלם על זה, צריכים להעמיד אותה לדין על רצח של תמימים חפים מפשע. חיי אדם שווים אצלה פחות מכל המותרות שהיא מרשה לעצמה, רוצחת בני אדם וחיות מסכנות וחסרות ישע."
היא צריכה לשלם על זה, אני אגרום לה לשלם על זה!! " חשבה בזעם.
ידה נסגרה כה חזק מסביב לאבן הקטנה שנוצרו בה סימנים , וחיוך מטורף עלה על פניה.
היא לא הרגישה כיצד האבן המסוכנת משתלטת על ההיגיון הבריא שלה , ומרעיל אותה כנגד אלו שהיא אהבה יותר מכל.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
