העשרים בפברואר 2012, 6 בבוקר. אני מתעוררת. מתארגנת. הולכת לבי"ס. זה יום של חלוקה תעודות, וכולם סביבי מתרגשים. אני לא מבינה על מה המהומה- בסה"כ בי"ס. אני מבלה עם חברים. לפעמים הם גורמים לי להרגיש כמו עלוקה- אני כל כך שונאת את זה! אבל אני יודעת שזו לא באשמתם- אני באמת קרציה. אני מרגישה מעיין ריקנות בתוכי, מעיין חור שחור. זמן חולף. אני תוהה מה קרה לי. אני מרגישה כאילו בזמן האחרון השתנתי מאד. אני לא מבינה, לאן נעלם הביטחון העצמי שלי? אני מגיעה הביתה. אני לא מספרת לאימא שקיבלנו היום תעודות. למה? היא תדע על זה בסופו של דבר. היא בנאדם עצבני. אני מתיישבת מול המחשב, אוכלת. אני מרישה מזעזע, כאילו שצמיג של אשמה יושב בבטני. אני רוצה להקיא, לא יודעת מדוע יש בי תחושה כזו. אני מורידה את הכלב שלי, כולי נסערת. בגלל שאני היפראקטיבית, להוריד את הכלב זה גם להוריד את עצמי. אני רצה, חולמת בקיץ, נושמת. אני מסתכלת למעלה, לשמיים, ורואה עננים. אני כל כך משתוקקת להיות בינם, לרחף. אני כל כך רוצה לעוף! הפנטזיות מתחלפות בראשי זו אחר זו. אני רוצה לבכות. אני רוצה ליפול. אותה תחושת תהום בתוכי מרגישה מזויפת. אני רואה ילד קטן צוחק עם אימו, ורודף אחרי חתול רחוב. הוא מעצבן אותי. אני עולה למעלה. אני רוצה לעשות משהו משמעותי, משהו טוב, כך שבסופו של היום אני אוכל להגיד כך שזה לא היה יום מבוזבז. אני מתיישבת ליד המחשב. אני כל כך עצלנית, כל כך עייפה, כל כך רופסת. אני שונאת את עצמי, ושונאת חלקים קטנטנים בתוכי שחושבים שעוד יש לי תקווה. אני מרגישה צבועה. עוברות שעות על גבי שעות. אני אוכלת ארוחת ערב, ומורידה את הכלב פעם נוספת, לפני השינה. ראשי סוער שוב. כל פעם זה כך. אני חולמת על תקווה, על חירות, על הערכה, על תהילה. אני מרגישה כל כך קטנה, כל כך פצפונת. אני מחליקה, ומוחזרת למציאות בכוח. אני עולה למעלה, ומחליפה בגדים. אני נכנסת למיטה. היום נגמר.
------------------------------------------------------------
זה מתוך קורס כתיבה יוצרת. הנה ההוראות שקיבלתי:
כדי להיכנס לאווירה אנחנו נבצע את התרגיל הזה בלילה, ממש לפני שהולכים לישון. חשבו על היום שעבר עליכם. המטרה של הסיפור הקצרצר שתכתבו היא לבטא את המשמעות של מה שקרה לכם מאז שהתעוררתם ועד הרגע שלפני השינה, וחשוב לשים לב שיש לו התחלה, אמצע וסוף. המטרה היא לראות כיצד משהו אמורפי וחמקמק כמו המשמעות של האירועים הקורים לנו, המחשבות והתחושות שלנו, המפגשים עם אנשים וכו’ יכולים לקבל משמעות ברגע שמעלים אותם על הכתב וקובעים להם גבולות ברורים. כמו כן, בעודכם מנסים להבין את המשמעות של היום שעבר עליכם נסו לחשוב אילו מבין כל האירועים, השיחות ושאר הדברים שהיו היום הם רלוונטיים למשמעות הזו ואילו לא, ובכך תוכלו לתרגל את עיקרון הברירה של המידע שהוא חלק חשוב מכל תהליך כתיבה.
זכרו, המטרה היא לא יצירת מופת שתזכה אתכם בפרס נובל לספרות, לפחות עדיין לא. הרעיון הוא פשוט להסב את תשומת הלב שלכם ליחס שבין המציאות והכתיבה וכן לגרום לכם להכיר בחומר הגלם החשוב ביותר שיש לכם לכתיבה: החיים שלכם.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
