אני נופל אל תוך בור חסר תכלית, חסר דפנות, ללא התחלה וללא סוף. חתיכת אוויר אומללה, פרי דמיון גנוב מדעת. ההלמות נשדדות מליבי לרגע, רגעיים, חום גופי עולה וצונח ושוב עולה, וקיבולת ריאותיי עימו. מתאי הרבים נוטפות טיפות זכות ומקררות, ניגרות לאורכו של מצחי וצינת החדר לוטפת אותן אט אט. אני חש בהן על קרחתי, מעקצצות. כדורי עיניי מרצדים בחשיכה ומתרפקים על קירותיהם המסוגפים ושפתיי נפקחות קמעא מדבקות הרוק שהקריש בצידיהן. נקבוביות לשוני יבשות ונשימותיי מתעבות ודוחקות על מיתרי קולי לשחרר אנחה קצרה מלהגיע, מותירות אותי ערום מטיפת ישע אחרונה, אני מתעורר, ומבחין בה שוכבת בשנתה לחיקי, כאילו כלום. ערומה מכל חשש. אני מקנא בה כשם שאני מקנא לה. אני מתבונן בשעון ורואה כי השעה היא רבע לחמש לפנות בוקר, אני מודה לאלוהים. אני לוקח את הזמן במקלחת הרותחת, כבכל בוקר, ושופך גלון מים מהכיור אל תוכי.
השינה בזמן האחרון, הפכה להיות כריצת מרתון; כמות ההכנות רבה, מייגעת, מעייפת. הבוקר עוטף אותי, שירת הציפורים אוהבת אותי. בפסיעות אוושות אני פוסע לסלוני ופורס את המזרן, שלימים הפך להיות ספסלי הקבוע, והמלחין שקסמיו בין ידיו מוליכים את הנגנים על פי ציורו של נחום גוטמן הוא לוחות הברית שלי. בפניו אני מודה לאלוהיי, לשמשי, ללבנה הנמלאת, לאשתי, לילדיי, לרעיי ולשונאיי שעשוני. כשילדיי מתעוררים, כל הדרוש ליומם כבר מוכן וארוז בנייר נצמד ושקיות ניילון מתכלות. בשעה שבע בבוקר אני אומר לשלישיה, ובה אשתי, שלום, ומגיף את התריסים.
-"מדוע אתה מצייר בחושך?"
אני עובד בחושך, כי בתוכו המחשבות נצבעות אחרת על הדף. אני מצייר, כי נולדתי לצייר. אלא רק שמגיל שמונה עשרה חלומותיי הסתבכו סופית בבדידות והתערבבו ככל רגש. כל רגשותיי בחיי אני משווה לבדידות, וגם המשמחים ביותר משוואים לה, מבחינתי הבדידות היא הרגש העליון לכל. ובחושך, הבדידות זורחת.
-"ספר לי, מהי בדיוק בדידות בשבילך?"
דוקטור, באותה המידה יכולתי לתאר לך מתק ריבה. כשאתה משווע לו, כל חושייך ערוכים ולשונך יוצאת מגדרה. ביס אחר ביס קיבתך נמלאת עד מאס. עד אשר טעמה לא רק שאינו טעים לך, אלא מחליא אותך. יום יבוא ותאבק, רק לא עוד ריבה, רק לא עוד ריבה. אתה מרגיש שעוד טיפת ריבה וגופך יתעוות לצמיתות. בשעה שתים עשרה אני כבר חייב לצאת מהבית, אחרת אשתגע בתוכו. לא משגעת אותי המחשבה שאני אעלם מהעולם, אלא שהעולם יעלם ממני – ואז על מה אצור? ועל מה אדבר?
-"רוני, מאוד יעזור לטיפולנו אם תתרווח קצת על הכיסא, תחוש נוחות, תפתח. השל קצת את עולם המטאפורות והצבעים מדבריך."
אני זוכר ילדה מתולתלת, עיניה היו כחולות כחולצתה המכופתרת. אני זוכר שניסיתי להביט מבעד לחצאיתה אך קרסוליה הסתירו לי. אם תשאל אותי, מבושיה היו עטופי פרחוניות, וצוף היה ריחם. אני זוכר שבדיוק ניסיתי לפוצץ חצ'קון אשר צץ על סנטרי והרגשתי כאילו כולם בוהים בו, לכן הנחתי את מרפקי על משענת המושב ונתתי לכף ידי לכסות את בושתי, קצת כמו שהיא כיסתה את בושתה שלה. היא ראתה שבהיתי בה וחייכה. כשהיא ירדה בתחנה, בעיר התחתית, ירדתי אחריה. לא הכרתי את המקום בו הייתי אך ידעתי ששום רע לא יארע לי בו. צעקתי לה לעצור, אולי כמו שחיילים צועקים. נדמה לי שהפחדתי אותה, אך העובדה שראתה אותי יורד אחריה השתלטה עליה מיד והיא הסתובבה. הרגשתי בינינו הרות גורל, מכיוון ששנינו מסכנים. לי יש חצ'קון גדול תקוע על הסנטר, והיא ערבייה. ליוויתי אותה לביתה, והיא הייתה כה נחמדה אליי. שיתפתי אותה בכל המילים שאני יודע להגיד בערבית ושנינו הגענו למסקנה שרובן הן רק קללות. אז היא לימדה אותי כמה מילים יפות, כאילו מבקשת שאלחש אותן לאוזניה ביום מן הימים. היא נתנה לי את מספר האייסיקיו שלה, ואני התפלאתי שלערבים בכלל יש אייסיקיו, חשבתי שאין להם מחשב.
-"והייתה לך איתה מערכת יחסים?"
לאחר כמה שיחות אל תוך הלילה, ועוד אחת ארוכה וזכורה היטב טלפונית, שתוכנה ברח ממני לאחר שבוע בלבד, כבר רציתי להגיד לה שאני אוהב אותה. בערך באותה עת, אמי התרגשה נורא כשבנה הבכור קיבל בדואר את המנילה שלו. אבי התרגש אף יותר. אני נחרדתי.
-"בגלל הבחורה?"
גם, אבל לא רק. עניין המקלחות הטריד אותי. שמעתי שבצבא כולם עושים מקלחות ביחד. אני זוכר את המקלחות שהיינו עושים בבית הספר לאחר שיעור ספורט, אני זוכר את ההתעללות הוורבאלית. אתה מבין, אני התפתחתי מאוחר, ובין כה וכה הרגשתי נחות ביחס לשאר הילדים סביבי. שנאתי את שיעורי הספורט, הברזתי מהם. אני חושב שהייתה זו פעם אחת בה הברזתי משיעור כזה, כאשר נתקלתי בהיבא בפעם הראשונה באוטובוס. אוי היא הייתה ילדה כל כך יפה. לא האמנתי שילדה כל כך יפה מדברת איתי.
פעם אחת היא הזמינה אותי לפגוש את חברותיה בחוף הים. כולן היו יפות, אך היא הייתה מושלמת. כל הזמן התלוננה על האגן שלה שרוחבו גדל למדי בעת האחרונה, רק אני ראיתי את יופיו של אגנה, אך טרם ידעתי איך לשכנע אותה בכך, ומה הטעם בכלל לנסות.
אבי הכה אותי באותו יום. הוא כמעט אף פעם לא הכה אותי לפני כן, רק כשהייתי ילד קטן יותר והייתי חוזר עם צבע טרי על המעיל החדש או כששמע שהברזתי משיעור חשבון בפעם השלישית. אך באותו יום, הוא הכה אותי הכי חזק. הוא הטיח את גופי על השולחן וסטר לגבי. אני זוכר, כשהייתי ילד והוא סטר ללחיי, הייתי שב לחדרי וראשי היה מזדעזע כחתיכת ברזנט שבועטים בה והיא נעה במהירות שתי וערב תקועה ומתוחה במקומה. לא משתי מהמיטה יום שלם. לא העזתי. כשהוא עדיין מצליף בי בבשר ידיו שלחתי את ידי ותפסתי את המאפרה ממרכז השולחן וחבטתי בראשו. באותו יום כבר ישנתי על ספסל בגן ציבורי קרוב. עזבתי את הבית.
באותו לילה התקשרתי להיבא. חיכיתי שדמעותיי יאזלו וחייגתי.לא נתתי לפעמיים הקודמות בהן ניסיתי להשיגה להרתיעני ובשלישית הערתי אותה. "היבא", זה הילה בערבית, אתה יודע?. אמרתי לה "אנא בחיבק", בטלפון. היא חייכה ויכולתי לשמוע זאת בין השקט. ומאז, לא דיברנו.
נכתב לפני 13 שנים ו-7 חודשים
חיבוקי אור וחשמל דלקו אוטומטית
בדרכם הפיזיקאלית והמעורבלת מסליל חוטים,
ובציוויים כך הם העניקו לנו את עצמנו
מוארים זה אל מול זו
בתוך שדות חשכה נמשכים, ובם קץ.
מבעד לחישוקי הסיגריה השלמים,
באיטה אופיינית לשעת השקט של היום,
עטפנו בעלים יבשים
את מבוכתנו כשל ראשוני האנושות כולה.
ואת הסברת לי בסבלנות,
על הקשר בין מעגליות לאלוהים,
ואני, אני ככדור מכודרר, לכפותייך האזנתי.
הלוואי ואהבה אליך הייתה ניצתת בי
כפנסי התאורה שמעלינו
כך, דרך חוטים סבוכים
זמן ההצתה היה כמעט ומיידי
וברגע המתאים, למורת רוחו של הטבע.
נכתב לפני 13 שנים ו-8 חודשים
