שכבתי איפשהו. לא הי לי מוסג איפה ולמה. אבל דבר אחד היה לי ברור, אני לא אמורה להיות שם. "למה היא לא פוקחת את העיינים?" שאל קול מוכר. קול שכימעט זיהיתי, אבל בכל זאת לא הצלחתי לזכור מי הוא הדובר או, מאיפה אני מכירה אותו. "תיפקחי כבר את העיינים, אני יודע שאת ערה". עוד פעם, לא הצלחתי ליזכור של מי הקול. "תעזוב אותה כבר ג'ף". עוד קול מוכר, אבל הפעם של בחורה. פקחתי עיינים. השם ג'ף לא היה מוכר לי. ניראה לי שזה מה שגרם לי ליפתוח את עייני. אם לא זה, כניראה שעוד הייתי ממשיכה לעצום עיינים, מנסה לחשוב שזה חלום. דבר ראשון ראיתי אותו. זיכרון חד חתך אותי. ניזכרתי מיהו ג'ף. גף הוא אחי. אותו אח שברח מהבית כשהייתי בת 5, אותו אח שהציע לי לבוא איתו ואני סירבתי לו, אותו אח שאמר לי שלא יסלח לי לעולם. "בוקר טוב הייפייה הנירדמת. מה גרם לך ליפתוח עיינים סוף סוף?"
*רק התחלתי ליכתוב מה דעתכם?
*רק התחלתי ליכתוב מה דעתכם?