"לי זה לא אכפת אם שמך הוא מעוות, או אם הוא נשמע כמו שם של מחלה"
בוקר אחד בתחילת יוני, אני נפגשת עם הבן שלי על רחוב ויצמן, ליד בית המשפט. אנחנו הולכים לאכול משהו קטן ב'ליליות בייקרי'. תשע וחצי בבוקר, שעה עמוסת עורכי דין. אני לוקחת לי מוזלי מהמקרר והוא מתלבט בין סנדוויץ' אחד גדול לשלושה קטנטנים שונים ובוחר בקפה ובקטנטנים, שכנראה קוראים להם אישיים אבל זה לא אישי.
אחראי המשמרת, במדים מגוהצים, עסוק מאוד וסביבו כשישה עובדים, רובם מתלמדים גמלוניים.
בסבר פנים רציני ביותר הוא נע בזריזות ויורה הוראות לכל הכיוונים, רובן דועכות טרם ביצוען.
בים המלל שבה וצפה המילה תַּפּוּגֶזֶר.
"אוי ואבוי, לא הייתי עובדת פה בחיים" אני ממלמלת.
הבן שלי, למרות מגרעותיו, הוא היחיד שמבין מיד את שבבי השיח הפנימי שאני מתיזה לפעמים.
"כן" הוא אומר. "זה קצת מביך להגיד תפוגזר כל הזמן . אני אפילו לא הייתי מזמין את זה בחיים רק כדי שאני לא יצטרך לבקש"
"אצטרך" אני מתקנת בשקט. הוא מתעלם ואחרי מחשבה מוסיף: " אני בכלל לא מבין מי שותה כזה דבר בבוקר".
כבר הרבה שנים שהיום בשבילו מתחיל בשתיים בצהריים ועכשיו הוא נראה כמו מישהו שכרגע גמר להתעתק למקום ממש לא מוכר. בוקר.
היה לו דיון בבית המשפט שעה קודם לכן והוא ניצל שפע של שעונים מעוררים, חברים וגם אותי כדי לקום ולהגיע בזמן, מפוהק וממצמץ מכל האור הזה.
תפוגזר ממש לא בא בחשבון.
אני, לעומתו, נמצאת בשעות השיא שלי. אחרי סחרחרת הילדים הקטנים בבוקר ולפני העייפות שיורדת עלי בצהרים. אני מסבירת פנים ופטפטנית, גורסת בחדווה ונחישות את הגרנולה ומתעכבת על פיסות האננס המשומר - משווה את היחס בין המחיר לתמורה לזה של 'מעדן בריאות' בארומה.
"התפוגזר הזה מזכיר לי זיוה בנרגילה" אני אומרת לו ומגלה שהוא לא יודע מה זה.
מידי פעם אני מופתעת לגלות שיש לי ילד שהוא כבר איש. עדיין לא הפנמתי את עובדת היותי אישה מבוגרת, הרבה יותר מבוגרת ממנו. אישה מבוגרת שמעלה זכרונות מפעם.
"בנרגילה מוכרים כיף תימני" אני אומרת. זה לא אומר לו כלום אבל מצליח להעלות הבעת עניין על פניו. אין ספק, יש כאן הברקת קופירייטינג על זמנית.
אני מספרת לו בראשי פרקים את מה שאני יודעת על עליתה ונפילתה, מעלה באוב אווירה אפלולית, תמונות של בחורות מעורטלות על התפריטים ושמות מאכלים שלא יכולתי להביא את עצמי להגות בקול רם בפעם היחידה בה אכלתי בנרגילה. ישבנו אז בבן יהודה, בסניף האם, ולא הבנתי איך מישהו יכול להזמין חצי זיוה-
"מה זה זיוה?" הוא שואל
"נו, זיוה. אתה יודע מה זה. מין מלאווח מגולגל וממולא בכל מיני דברים"
"בטח. זיוה. יש בכל מקום, גם בסופר." הוא אומר.
"אז זהו. זה הוא שהתחיל עם זה. זה היה על שם חברה שלו, זיוה"
"ומזה בא השם זיוה?"
"כן"
"וואלה"
זיוה כמו תפוגזר, יוצרת אינטימיות כפויה, אני מרגישה כמו פולשת למח זר.
גרוע מזה, אני מרגישה כאילו שמח זר פלש אלי.
"זיוה- את שוב עושה לי חום, זיוה- השם שלך איום"
עכשיו אני כבר אזמזם את זה כל הבוקר.
הזמן שחק את זיוה והיא הופשטה ממשמעותה. אמהות מעלות מתכוני זיוה מובחרים לאתר 'לול' ונרי אבנרי, עשרים שנה אחרי, אובססיבי ועדיין מבריק, יושב בכיסא הגלגלים שלו מקליט אקטואליה מהטלוויזיה ,כותב איזה בלוג נגד תקשורת ההמונים ומלטף את ביבי במבטו. מעניין מה עם זיוה.
כמו השינוי שגרמה שחרזדה על ידי רקימת מעשיות שזורות זו בזו במשך אלף לילה ועוד לילה, הזמן מורכב מכמויות מטורפות של סיפורונים בתוך סיפורונים שוליים כאילה.
כמעט ואין להם משמעות כשהם לבד אבל בהחלט ייתכן שהמסה המצטברת ונערמת בתוכנו היא שחורטת בנו קמטים ומושכת אותנו למטה.
נכנעים, בולעים, מעכלים ומפרישים את ההיסטוריה. שאריות. נשלים של הזמן החי.
"דרך אגב, המילה תפוגזר היא דוגמא טובה להֶלחֵם בסיסים. לקחו שתי מילים והלחימו אותן למילה חדשה." אני מסבירה לבן שלי בליווי תנועות ידיים משונות. אף פעם לא הלחמתי.
הוא לא גמר בית ספר ואני מנסה, באופן מודע למחצה, להאביס אותו בתכנים לא שימושיים פה ושם, שילך בלי וירגיש עם.
הוא מביט בי במין השלמה מהולה בחיבה ובמעט רחמים, מתאפק שלא לגלגל את עיניו ואומר בספק אנחה:
"מַשְתַגִידִי אימוש"
*
*
*
הציטוטים הם כמובן מתוך "זיוה" של פוליאנה פרנק
http://youtu.be/u_Jjqnb4ui0
