חיוך קורן עלה על פניה של פרסי.
היא הייתה לבד, כמו תמיד, כך שלא הייתה לה כל סיבה לחייך.
אבל היא חייכה, פשוט כי לא כאב לה.
היא זכרה, במטושטש, שכאב לה מאוד, אף שלא הצליחה לזכור מדוע. כך או כך, כשהתעוררה היא הרגישה בריאה יותר וערנית יותר משהייתה אי פעם.
היא התיישבה על מיטתה באיטיות. היא הרגישה רטובה.
אולי עשתה פיפי בלילה?
אבל לא, החולצה שלה - ולא המכנס - הייתה לחה ודביקה. דביקה מכדי שיהיו אלה מים בלבד.
כשהיא קמה היא הרגישה כאב חד מפלח את ידה השמאלית, והפשילה את השרוול בדמעות כאב, מתנשפת.
גם אילו ידעה לקרוא, לא הייתה מבינה את משמעות המילה שנצרבה בבשרה. אבל זה לא היה משנה. החריתה הצליחה לצמרר אותה מעצם מראה.
מי חורט אותיות בבשרו של אדם אחר?
איכשהוא, מוחה של פרספונה הצליח לשמור זיכרון חשוב אחד;
היא רצתה לשכוח את מה שקרה.
אולי זו הסיבה שהיא לא זוכרת.
עצם העובדה שהסכימה לוותר על אחד מזכרונותיו היקרים מפז המחישה לה, יותר מכל דבר אחר, מה נורא מצבה.
היא התקלחה והחליפה בגדים בזריזות, נזהרת שלא לפגוע בידה הדואבת, ונעמדה מול הראי.
היא נראתה בסדר גמור - כלומר, לא היו שריטות על עורה והדם כבר נשטף מבגדיה לחלוטין.
עיניים ירוקות ניבטו אליה מהמראה, מתוך פנים חיוורות עטופות שיער חום, ארוך ורך, שדמה לזה של אביה אך היה בו גוון ג'ינג'י בוהק שלא ברור מאין בא.
פרסי אהבה לחשוב שאמה הייתה ג'ינג'ית. היא נהגה לדמיין אותה לעיתים קרובות.
לא היה לה אף זיכרון מאמא שלה. אביה סירב לדבר עליה. בתחילה חשבה שהיא מתה, אבל כשגילתה שגם רמוס, פיטר ואלבוס אינם יודעים את סוד זהותה, הבינה שהוריה כנראה מעולם לא נישאו.
הם נטו לדבר, כשחשבו שהיא אינה שומעת, על שני אנשים - נשואים, עד כמה שהצליחה לקלוט - ששמותיהם לילי וג'יימס.
כשהייתה קטנה השתעשעה במחשבה שלילי זו היא אמה. זה הסביר את העובדה שג'יימס - אף שהיה, לפי הסיפורים, חברו הטוב ביותר של סיריוס - לא ידע דבר על קיומה...
המחשבה שהיא כנראה ילדה אסורה לא נעמה לפרספונה. גם לא המחשבה שנאלצה לוותר על זיכרון, נורא ככל שיהיה, שהיה זיכרון שלה.
לא היו לה הרבה כאלה.
אבל אבא שלה חשב, וודאי, שכך עדיף.
חמימות מילאה אותה.
אבא שלה.
סיריוס.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
![דודה דיי (פעילה לשעבר [גילאי 12-13] )](https://simania.co.il/images/users/63456.jpg)