בוקר. אנחנו ממהרות כרגיל. רותם לגן, נויה לפעוטון, אני לעבודה.
"רותם, מה את רוצה לאכול? אני צריכה לתכנן את הזריקה!"
"כלום. רק שוקו."
"את בטוחה?" אני שואלת למודת נסיון.
"כן, בטוח."
אני מחשבת את המינון ושואבת אינסולין.
"בעצם, גרנולה עם חלב."
"נו, רותם תחליטי כבר. אני צריכה להכין מחדש את הזריקה." אני נוזפת ואחר כך מתחרטת. היא בכל זאת רק בת חמש. זו לא אשמתה שאני ממהרת. "טוב, כמה גרנולה? הרבה או קצת?"
"בינוני" היא מתחכמת כהרגלה.
אני מרוקנת את תוכן המזרק לפח, מחשבת מחדש ושוב שואבת. כשאני מחפשת את האמפולה השלישית אני מוצאת אותה בידיים של נויה.
"תני לי!" אני ספק מבקשת ספק דורשת. היא מנענעת ראשה לשלילה ופוצחת בזחילה מהירה כשהאמפולה בידה. אני רודפת אחריה ומנסה לחלץ את האינסולין.
"אמא, אפשר כבר לאכול?"
"עוד לא הזרקתי."
"אוף, אני רוצה עכשיו. לא רוצה לחכות. מתי כבר תתני לי לאכול?!"
"כשאני אצליח לקחת את האינסולין מנויה ולהכין את הזריקה."
"נויה, תני לי בבקשה" היא מושיטה יד לנויה. נויה שמה את האמפולה בכף ידה של רותם.
"אמא, הנה זה" היא מביאה לי את האינסולין בתרועת ניצחון.
נויה מתחרטת, מצביעה על האמפולה ודורשת "את זה!"
"אי אפשר" אני אומרת לה והיא פורצת בבכי תמרורים. אני מרימה אותה, מסיימת לשאוב ומזריקה לרותם שלשמאלי, רגליי מונעות מנויה שמימיני לקפוץ על המחט, מה שגורם לה לפרץ בכי נוסף. "את זה!"
אחרי נצח רותם יושבת סוף סוף לאכול. נויה בכיסא התינוקות שלה מכרסמת ביסקוויט. אני מארגנת במהירות את התיקים לשתיהן. אמא מאורגנת עושה את כל ההכנות בערב, אלא שאני שקעתי בקריאה ודחיתי לבוקר.
"אמא אני מלאה."
אני סוקרת את הקערית המלאה בגרנולה נטולת חלב וצימוקים.
"שוב שתית את החלב ואכלת רק את הצימוקים?" אני שואלת שאלה רטורית. נשארו שם לפחות שלושים גרם גרנולה.
"אני לא רוצה יותר."
"אבל הזרקתי לך. את יודעת שחייבים." חייבים. כאילו גם אני חייבת. כאילו אנחנו שותפות במחלה הזו. כאילו אני מבינה מה זה לאכול כמות מדודה של פחמימות.
"לא רוצה" היא מתריסה. היא יודעת שהיא מוכרחה אבל לא מתחשק לה.
אני מעיפה מבט בשעון. כבר רבע לשמונה. אנחנו באיחור. אין לי זמן לויכוח הזה. אני מאלתרת.
"טוב, יש לי פתרון לא חינוכי." היא מביטה בי בציפיה. אני מוציאה מהארון עוגיית שוקולד, חוצה אותה ומגישה לה מבלי לשקול, מקווה שצדקתי.
"תודה אמא!" היא קורנת. "אולי זה לא חינוכי אבל זה פתרון מאוד מאושר."
אני מחייכת, נטולת רגשות אשם. יש דברים יותר גרועים מממתקים לארוחת בוקר.
"לא נספר לאבא, טוב?"
"למה לא?" אני מתממת.
"הוא יכעס שלא אכלתי מה שביקשתי" היא עונה ברצינות.
"אני לא מסתירה מאבא. אם הוא ישאל מה אכלת אומר לו את האמת."
"ואם הוא יכעס?" היא מקשה.
"אם כבר הוא יכעס עלי, לא עלייך. אני אסתדר. אנחנו קצת שונים וזה בסדר. כשאני איתך זו החלטה שלי. כשהוא איתך הוא מחליט."
ארז מצלצל בדלת ורותם תוחבת לפיה את שארית העוגייה, ליתר ביטחון.
אני פותחת.
"אבא! אבא!" נויה זוחלת אליו תופסת את שולי מכנסיו ונעמדת. רותם מסיימת ללעוס וקופצת עליו בחיבוק.
"אתן עוד לא מוכנות?" הוא שואל את רותם, מתעלם ממני.
"הי. מצטערת על העיכוב" אני מתנצלת בכל זאת. הוא מניף את נויה, מחבק את רותם. נויה תופסת את משקפי השמש שלו. "את זה!" היא מודיעה בתרועת ניצחון, "קפיים!". "לא את זה" הוא נוזף בכעס מעושה. הן מאושרות. הוא באמת אבא נהדר.
"אני אשמח לקחת אותן אחרי הגן היום. אחסוך את זה ממך."
"תודה. לא יזיקו לי עוד כמה שעות עבודה." אנחנו לכאורה כל כך מתורבתים. כבר סיימנו עם הצעקות וההטחות וההאשמות. כמה פעמים עוד יכולתי לומר "הרסת לי את החיים". כמה פעמים עוד יכולתי להרגיש שהוא הרס לי את החיים.
"כן, אני בטוח שיש לך הרבה מה לעשות באוניברסיטה," הוא אומר ספק בציניות ספק ברצינות. אני כבר לא יודעת. האם הוא חושב שיש לי רומן? האם הוא מרגיש אשם על השנה וחצי שאיבדתי בגללו? אני לא יודעת אבל זה כבר לא חשוב.
"כן, לא חסרה לי עבודה" אני עונה לבסוף בלקוניות.
אני שולחת את רותם לצחצח שיניים ונותנת לו את התיקים של שתיהן. כשהם כבר בפתח המעלית אני אומרת
"כשאתה מחזיר אותן אל תשכח לשאול מה נויה אכלה ומתי היא ישנה. וגם תיקח את הכביסה מהגן. תמיד יש. ותבדוק שלרותם בערכה יש מספיק מזרקים. ו"
"אני אבא שלהן. אני יודע מה צריך" הוא אומר וסוגר אחריו את דלת המעלית לפני שאני מספיקה להיפרד מהבנות. אני עוד מספיקה לקרוא בעיניו "את לא נותנת לי יותר פקודות. זה נגמר."
זה באמת נגמר. יום אחד לא יכולתי יותר. לכאורה לא קרה שום דבר. לא גיליתי שקר חדש או ישן. לא הכרתי מישהו. סתם מייל מקולגה שלא הכרתי ששאל אותי על ההרצאה שלי בכנס בברצלונה. הסתבר שהוא הוריד אותה מהרשת. בערב, כשהבנות כבר ישנו, חיפשתי סקרנית את הקובץ ולראשונה צפיתי בעצמי. להפתעתי ההרצאה היתה טובה. ואז צפו כל הזכרונות מהטיול ההוא. דפדפתי בתמונות משם. הייתי כל כך מאושרת, כפי שלא הייתי מגיל עשרים. שלמה מכל בחינה כפי שלא הייתי מעולם. היינו שם משפחה אמיתית. דיברנו על עוד ילד. וכאב הידיעה הכה בי ללא רחמים. הידיעה שכל זה היה תוך כדי שארז היה מאוהב בשלי. ובמקום להתענג על ההישג שלי חזרתי לשם במחשבותי כדי ללעוג לעצמי על ההצלחה המדומה והאושר המבוסס על בגידה והכאבתי לעצמי עוד ועוד. אחרי שחזרנו משם התחיל מחול השדים של ההריון שכשל ואחר כך ההריון עם נויה - הCMV ושמירת הריון והסוכרת והבגידה. והעולם שלי חשך.
ישבתי על הספה בסלון באפיסת כוחות, בוהה במסך הטלוויזיה הכבוי, מנסה להמנע מלהביט סביבי בבית המבולגן שמראהו דכא אותי עוד יותר מכרגיל.
"מה קורה איתך "ארז שאל. הוא ראה שמשהו לא בסדר.
"הבלגן נורא לי וקשה לי ככה" עניתי לו, לא מסוגלת לשמוח על שהוא רואה אותי. אמת חלקית ומיותרת, נטפלת לשולי במקום לעיקר, פוחדת להזכיר לו שוב את קלונו.
הוא הביט בי בחוסר אמון. "זו בטוח לא הסיבה. לא יכול להיות שבגלל זה את יושבת אומללה כל כך." הוא צדק, ואני שלא יכולתי לשאת את העובדה שאני כל כך שקופה בעיניו, חזרתי ונטפלתי לשולי שבין כל החוליים. "אני חסרת אונים מול הבלגן שלך. אי אפשר להמשיך ככה, הבנות צריכות מקום ואתה מוכרח לפנות את המשרד שלך," אמרתי לו, קולי רם מהרגיל, מנסה לחפות על הבור השחור ששב ונפער בי. כל שרציתי היה שהוא יתישב לידי ויחבק אותי.
"שוב את מצווה עלי," הוא כעס, "את לא יכולה להחליט לבד. גם אני גר בבית וזו אמורה להיות החלטה משותפת."
"אולי לא דיברתי יפה אבל בפועל אתה קובע לבדך כי כל הבית מלא בחפצים שלך. גם את פינת העבודה שלי בילגנת. החדרון שלי מלא בארגזים שלך כבר קרוב לשנה למרות שהבטחת שזה לשבועיים." המילים החליקו מגרוני, פרצו את סכר ההגיון והטביעו אותי. "אתה לא יכול להמשיך לחיות כאילו אנחנו רק שנינו בדירה. הבנות לא יכולות עוד לחלוק חדר אחד קטן ואי אפשר לפרנס יותר את הבלגן שלך," מישהי חזרה שוב ושוב על המנטרה שלי, הודפת בכך כל סיכוי לחיבוק. "אני לא יכולה לחיות ככה."
הייתי רצינית. הרגשתי שאין לי מה להפסיד יותר, כל מה שעבר לי בראש הוא שהאושר מסתכם בשני בתים נפרדים.
"לאן בדיוק את רוצה שאני אעביר את הדברים שלי?"
"אתה יכול להעביר את הכל לפינת העבודה שלי."
"ומה יהיה עם הדברים שלך?" הוא נבהל משהבין שהפעם זה באמת.
"זה לא חשוב, ממילא בפועל מזמן אין לי שום פינה בבית אז לא אכפת לי שזה יהיה באופן רשמי."
"ומתי את בדיוק רוצה שאני אסדר?" הוא לא ראה את ההרגשה שלי שאני לא קיימת יותר, שמקומי בעולם הולך ומצטמצם וחיי מתאדים להם. הוא לא ראה שאין לי עוד על מה לוותר.
"מתי שאתה רוצה בזמנך הפנוי."
"את רוצה שגם את הזמן המועט שיש לי אני אשקיע בסידור הבית לכולם?"
"מה יש? אני כל הזמן מסדרת את הבלגן שלי ושל רותם ושל נויה ואילו אתה אחראי רק על זה שלך, וגם בזה אתה נכשל. ממילא רוב הזמן זה לפנות את הדברים שלך. אני לא מוכנה להיות איתן שוב ערבים שלמים כדי שתסדר. כבר ניסינו את זה וזה לא הלך."
"זה בגלל שבכל פעם הכנסת לי עוד דברים לחדר."
"מה אתה בדיוק רוצה שאעשה עם הבלגן שאתה מפזר בכל הבית?"
מרגע מסויים חילופי הדברים הפכו מסתם ריב קטנוני לנחשול שוצף. איבדנו שליטה.
"אם אתה רוצה שאני אסלח לך אתה צריך ללמוד לסלוח לי כשאני מדברת בצורה שאתה לא אוהב. מעשים כמו שעשית גרועים בהרבה מדיבורים," אמרתי, נמנעת מלהביט לתוך עיניו, יודעת שהוא לא מעלה בדעתו את מעשי שלי.
"את רוצה גושפנקא לדבר איך שמתחשק לך," הוא נעלב כצפוי.
"זה ממש לא מה שאני מתכוונת. אם זה מה שאתה חושב אז זו הסיבה שרצית שאסלח לך? לקבל אישור לזיין את מי שאתה רוצה?"
הוא נעלב עוד יותר והתקשח ונאטם והסתגר בעצמו והסתכל בי בכעס כזה. כבר ידעתי לאן זה מוביל. אפילו לא היה לי אכפת. שיעשה מה שהוא רוצה, יותר כואב כבר לא יכול להיות. כל כך כאב ורק רציתי מישהו שיחבק אותי, הרגשתי את העור שלי פעור מרצון שמישהו יגע בי והייתי לבד כמו שבחיים לא הייתי. והרחקתי אותו ממני.
ואז השתתקתי, כבר לא היה עוד טעם. גם הוא השתתק. לא דיברנו ביננו מילה אחת. ישבתי בוכה ושתיתי כפי שלא שתיתי מימי. אחר כך הוא בא לנשק אותי וביקש שאוהב אותו עד הסוף. שתקתי, ידעתי שזה כבר לא אפשרי, אהבתי ככה ואני לא יכולה עוד מבלי לפחד מפגיעה. וזה היה הסוף. פשוט לא יכולתי יותר. הכאב היה עז כל כך עד שהאפיל על הפחד להיות לבד, על החשש שאני עושה משהו איום ונורא לבנות והורסת את עתידן ועתידי. לראשונה בחיי הבנתי את צירוף המילים "לא יכולה". כבר לא כעסתי עליו כשהיא עלתה לנגד עיני. כבר לא שאלתי את עצמי ובודאי שלא אותו איך הוא היה יכול לעשות לי את זה. זו גם לא היתה החרדה הבלתי נסבלת שמא הוא יבגוד בי שוב. רק תמונות ראיתי, את גופה העירום, ושמעתי אותו לוחש לה מילות אהבה. בתמימותי חשבתי שאולי בכל זאת אם לא אראה אותו יותר לא אראה גם אותה.
ביקשתי ממנו לעזוב את הבית. אמרתי לו שברור לי כי לא נוכל להמשיך לחיות ביחד. למרות כל האהבה, למרות כל הרגש, אנו פוגעים ונפגעים. אמרתי שאני לא מפסיקה לראות אותה, שאני לא בוטחת בו, שאין ביננו אמון הדדי, את מקומו לקחה החשדנות ויחד עימה הגיעה המרירות, ואני לא יכולה לחיות ככה. הוספתי שאני אוהבת אותו ואין לי אף אחד אחר, וגם לא רצון לגבר אחר. רק שלמען טיפת השפיות שנותרה בי, אני חייבת להתנתק ממנו.
הוא היה המום. לא התחנן, לא ביקש להישאר, לא כעס. רק ארז מעט בגדים, מברשת שיניים, וזהו. בצ'ימידן ישן מהצבא, כזה שהבגדים מתקמטים בו. לא הטרולי המהודר איתו הוא נוהג לטוס. כשהוא יצא מפתח הבית הוא נראה כמו הומלס עזוב, אלא שלא הייתי מסוגלת לרחם עליו, עדיין לא הייתי מסוגלת לחוש דבר.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
