בדיוק כדי למנוע דברים כאלה. אפשר באמצע הלילה להוציא את הכלב ברצועה ולרוץ אתו. אנשים באמת לפעמים מפגרים - והם לא חושבים. הם פוגעים, מעליבים, תובעים, בלי לברר, ואפילו אם היה אשם - חשבו לרגע על האדם הזה.. חשבו איך הוא מרגיש, דברו, מצאו דרך למנוע ממקרה כזה להישנות, אך אין שום סיבה שבעולם לגרור אותו לבית המשפט. אנשים, שמיד באים מעמדה תוקפנית, הם לא אנשים ששווה להתחבר אתם.
גם הכלבה שלי מאוד פחדנית, כל כך פחדנית, שהיא פוחדת מצלחות האוכל שלה, ויש להניח לה את האוכל על הרצפה. כשרק הגיעה אלינו, היא הקיאה מרוב פחד, ובכתה כל הזמן, אם לא הייתי אתה(התחברנו מאוד מהר, מהר יותר משכל אדם אחר התחבר אליה). בעזרת טיפולנו המסור, מצבה השתפר, טראומות העבר התמזערו, וכיום היא מסוגלת לקפץ ולשמוח כשאני מגיעה כמו כל כלב אחר. אמנם היא עדיין מאוד פחדנית, אך בטחונה העצמי השתפר מאוד. היא עדיין פחדנית מאוווד, ועדיין ניכרות בה טראומות העבר, אך יש לה מקלט ובית. (ולזכותה, עליי לציין שהיא נאמנה ביותר).
אני לא מסכימה שעדיפים הורים הבורחים מפחד, משום, שלפחות אצל כלבתי, פחד רק מגביר את הלחץ שלה. כן, היית מאמינה? היא מפחדת מהפחד. שיא גינס היא יכולה לקבוע... בפחדנות.
אם אני לבד, אני תמיד מלטפת כלבים, יש לי שיטה, ואפילו אעז לומר, כשרון, עם כלבים, אפילו הפחדניים ביותר. מעין חוש שאומר לי איך לנהוג עם הכלב הזה. (אני הצלחתי להתחבר עם כלבתי בשבוע, זה הרבה מאוד, במקרה שלה.) עם הכלבה שלי, למשל, לא ניגשתי אליה וערכתי היכרות. היא הסתובבה בחדר (רק כי הוא היה קטנטן, אם הייתה ברירה היא הייתה מתכווצת באיזה כוך בפינה), ואני ליטפתי אותה כבדרך אגב בעודה הולכת. בסוף היא באה ורחרחה אותי על דעת עצמה. עם כלבים אחרים, לעומת זאת, יש לנהוג אחרת. אחדים דורשים סמכותיות, אחרים סבלנות, אבל כולם דורשים מכנה משותף: אהבה. (כמה נדוש, אבל אמיתי).
כאשר אני עם בני דודיי הקטנים, אני מקפידה לוודא שלא יפגינו פחד, ואנו עוברים ליד הכלב בלי להתייחס אליו. כך הכלב ממשיך - והילדים יוצאים בשלום.
