פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 3495 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים שנת האסונות שלי - פרק לחול המועד... בלו-בלו
רותם מרגישה בעצב שלי. בדרך כלל היא פשוט מתעלמת ממנו, מנסה להעמיד פנים שהכל כרגיל. לפעמים היא כועסת עלי. פעם אחת אני שומעת אותה מנסה לברר אצל ארז "אבא, למה אמא כל כך עצובה. היא כל הזמן רצינית כזו וכבר לא עושה איתי יותר שטויות בכלל, אפילו לא הופה הופה." הופה הופה זה מן משחק שהמצאנו כשהיא היתה בת שנתיים בערך. משחק בו אני מרימה אותה, רצה ברחבי הבית וצועקת הופה הופה בעוד רותם צוחקת ומנפנפת בכוונה בידיים וברגליים. ארז שולח אותה לברר איתי. היא ניגשת אלי ואני מתלבטת מה אומר לה. אבל במקום מה שחשבתי היא שואלת "אמא, רוצה שאני אלטף אותך?" אני עונה שכן. היא מלטפת בעדינות כזו, והמגע הנשי הגורי הזה כל כך טוב לי. ואז אני מתנערת. חילוף התפקידים הזה לא צריך לקרות. אני האם, היא הבת. אני שואלת אותה אם היא רוצה שאני אלטף אותה. רותם עונה "לא, אמא. את תמיד מלטפת אותי. עכשיו אני רוצה ללטף אותך." אני מתמכרת לליטוף.
ביום מהימים הסבירים אני מתבוננת בעצמי בראי, מנסה להסתכל ממרחק, אולי אפילו בסלחנות כלפי הגוף שלי. מנסה לראות אותו כפי שהוא, בלי כעס על הלידות שהשאירו בו חותם, ללא ההשוואה המתבקשת לגוף של בת עשרים. אני מגלה שרזיתי. ללא שום כוונה מוקדמת, תוצאה של החודשים האיומים הללו. אני מופתעת, זו הפעם הראשונה שאני מסוגלת להבחין בכך, למרות שזה היה צפוי, ונכון כבר מזה כמה חודשים, מאז שנויה נולדה. בהריון של נויה העלתי שלושה קילוגרם בלבד. לא יכולתי לבלוע, הרגשתי שהאוכל נתקע בגרוני. רק כשהייתי חשה בסחרחורת הכרחתי את עצמי לאכול. גם אחרי הלידה, טובעת בביצת היאוש, לא הרבתי באכילה. התוצאה של כל אלו שאני רזה מכפי שהייתי זה שנים. באופן מגוחך אני מוצאת שזה משמח אותי. כשהשחור נסוג כמעה ויש לי מספיק אנרגיה לצאת אני קונה בגדים, והרבה. אפילו מכנסיים. שנים שלא קניתי כמעט דבר, מאז הלידה של רותם. לא הפסקתי לקוות שגופי יחזור למידותיו שלפני ההריון. כעת אני קונה הרבה יותר מכפי שאני צריכה, ודאי שהרבה יותר ממה שאני יכולה להרשות לעצמי.
להפתעתי ארז מבחין בבגדים החדשים. הוא מחמיא לי, ואני מוצאת שהמחמאות הללו נעימות לי. שנים שלא אמר לי שאני יפה. אני חוזרת להתאפר. זורקת לפח את שארית האיפור הישן שלי, וקונה סטים חדשים של צלליות, מייק-אפ, עפרונות לעיניים, לשפתיים, מסקרה שחורה, מסקרה כחולה, ואפילו ליפסטיק בגוון אדום רצח. אני מרגישה נועזת.
כשאני הולכת ברחוב אני מרגישה סקסית יותר, צעירה יותר. אני מבחינה במבטים הננעצים בי לראשונה מזה שנים. אני חיה, פשוט חיה.
רותם מתבוננת בי בהשתאות. מעולם לא ראתה אותי מתאפרת. היא מתעניינת בכל פריט ופריט, רוצה לדעת למה בדיוק הוא משמש, ושואלת אם אני מרשה גם לה. בפרץ של ליברליות לא אופייני אני מתירה לה למרוח צלליות וליפסטיק, ואפילו לק שקיבלה במתנה מסבא וסבתא. היא מאושרת, ולרגע קט גם אני.
ההתרסקות לא מאחרת לבוא. אני מוצאת תמונות שלה בקובץ ישן במחשב, כאלו שצולמו כמעין תמונת מחזור בסיום אחת הסדנאות. שוב אני מתקפלת בכאב. לא משנה כמה פעמים ספגתי מהלומות כאלו, הן הורגות בכל פעם מחדש. היא כל כך צעירה. שכחתי כבר איך היא נראית. שכחתי כמה העור יכול להיות חלק ומתוח. "יפיפיה ממש" אני לועגת לדמותי שבראי, "כל כך יפה עד שבעלך מתאהב בילדה בת עשרים." אני בוכה. שוב בוכה. המסקרה זולגת לאורך לחיי, ושלולית של מיק-אפ נקווית בחריצים שבזויות פי.
אבל לפתע מתעורר לו זעם עצום. מתחשק לי לנקום בה ממש. אני יודעת שאני לא יכולה לפרסם את הרומן הזה. עולה בדעתי רעיון מוצלח בהרבה. אני יכולה להגדיר ניק חדש בכלוב, של בחורה, ולהתחזות אליה. לספר על כל מני פנטזיות ממוצאות, ולפרסם תמונה אמיתית שלה, יחד עם מספר הטלפון שלה בבית וכתובת המייל. אני יכולה אפילו לפנות בשמה לאחד מהסוטים הכבדים ולומר שאני מעוניינת בקשר. מגיע לה. אני נכנסת לכלוב, דבר שמזמן לא עשיתי, קוראת פרופילים של משתתפים ובודקת למי מהם כדאי לשלוח את הפרטים שלה. אני מתענגת לדמיין את כל הפרטים, אבל יודעת שלא באמת אעשה את זה. אין לי אומץ.
למחרת אני מגיעה לכיתה בעיניים טרוטות ואדומות, רוחי פזורה עלי. למרבה המזל "אלגברה לינארית" הוא קורס שלימדתי המון פעמים כך שדעתי המוסחת לא מפריעה לי ללמד. איש לא מעיר על מראי העייף, זה מובן מאליו. נויה. כמה טוב שיש תינוקת. אני מרצה לקונית, פי מדבר, ידי כותבת על הלוח, ואני לא מפסיקה לחשוב על שניהם ביחד בכל תנוחה אפשרית.
אחרי השיעור ניגש אלי עידן. הוא המתרגל שלי הסמסטר, בדיוק התחיל את הדוקטורט וזו הפעם הראשונה שהוא מתרגל. הוא רציני ויסודי ומרבה לשאול אותי שאלות על החומר ועל הדרך שאני מעדיפה שיעביר את הדברים בכיתה. בדרך כלל אני מוצאת שהוא מעט נודניק, אך הפעם הוא בהחלט מציל אותי מעצמי.
"את יודעת שיש תוכנה אוטומטית ליצור מאמרים?" הוא מנסה לשעשע אותי בהומור אופייני של מתמטיקאים, "כבר לא צריך לעבוד קשה, את פשוט מכניסה את שמות המחברים שאת רוצה וזהו. התוכנה הזו יצרה מאמר שהתקבל ל-SCI 2005."
אני בקושי מצליחה לחייך.
"יש מאמר ששלחו לי שאת חייבת לקרוא," הוא מנסה שוב, "המציאו מחדש את אינטגרל רימן. בחיי. מישהו הצליח לפרסם מאמר בעיתון רפואי, "Diabetes Care", שבו הוא מסביר איך לחשב שטחים מתחת לעקומות. ועוד מצטטים אותו 134 פעמים. זה לא יאמן."
הפעם אני כבר מחייכת. "זה אמיתי הסיפור הזה? מישהו באמת פרסם פתרון לבעיה שפתורה כבר 300 שנה?"
"אני יכול לשלוח לך את זה."
"זה לא מעודד, אם זו רמת המחקרים שמתפרסמת בתחום הסוכרת אין לי מה לצפות לישועה מהרופאים".
"לא שמתי לב שזה בעיתון שקשור לסוכרת."
"זה בסדר. סתם צחקתי."
הוא ממשיך ללכת אחרי ושותק. כשאני נכנסת לחדרי הוא מוסיף "אני לא יודע אם מותר לי להגיד אבל את לא נראית משהו לאחרונה. הכל בסדר?"
בפעם הראשונה אני מבחינה שיש לו עיניים כחולות יפות. הוא חמוד. הוא ילד. אני לא ארז.
"כן. סתם עייפה. תינוקת, אתה יודע."
הוא לא יודע, והוא גם לא מאמין לי.
אני מתבוננת בו. הוא באמת בחור יפה, והרבה יותר רגיש ממה שחשבתי.
באחד הימים אני מגלה שאמור להיות טיול גיבוש מחלקתי. רק המילים עושות לי צמרמורת. אני שונאת טיולים. אפילו מאילו של בית הספר הייתי מתחמקת. לא שיערתי שהטיולים ירדפו אחרי עד לאוניברסיטה. מתוך הרגל אני מספרת על זה לארז, עדיין רגילה לשתף אותו בכל.
"את מוכרחה ללכת," הוא מסביר לי.
"זה אכן חשוב אבל לא אלך, אני לא במצב לזה. לא אחרי כל מה שקרה."
"אני מוכן לבוא איתך רק כדי שתלכי." אני מסרבת.
"אני מאוכזב ממך." מילים שפעם היו גורמות לי מייד לעשות כרצונו.
אני לא מתווכחת. "זכותך להיות מאוכזב, וחבל."
הוא נעלב, כולו המום. איך יתכן שאני אדישה לכך שיתאכזב ממני.
"את כן במצב לצאת," הוא ממשיך להתווכח שלא כהרגלו, "ואפילו היית נהנית, אבל את רוצה להאשים אותי גם בזה, כמו ילדה קטנה."
"זו לא הסיבה," אני אומרת, למרות שיש חלק כזה, "זה לא בגללך. ממילא לא הייתי הולכת, רק מתלבטת ומשגעת את שנינו. בכל מקרה, השיחה הזו לא אהובה עלי. אני רוצה שנפסיק אותה."
"נכון שלא נעים שממשיכים לדבר איתך כשאת רוצה להפסיק," הוא קובע.
"נכון שלא נעים שמפסיקים אותך כשיש לך מה להגיד," אני עונה באותו המטבע.
הוא כועס ממש. "אני פונה לענייני. לא מתחשק לי להיות איתך הערב."
"זו זכותך, חבל שזה דווקא בערב שהצלחתי לא להזכיר אותה."
גם אני פונה לענייני. הוא נעלב ממש, לא מסוגל להניח לעניין, מעלה אותו שוב ושוב. אני מוצאת שזה אכן מתיש. כל כך הרבה פעמים דיברתי עוד ועוד על נושאים שהוא לא רצה לדון בהם ולא הבנתי כמה זה מעצבן. הוא ממשיך לדבר, פשוט לא מוכן לקבל שאני מוכנה לאכזב אותו, וגם לא רוצה את האשמה. הוא רגיל שהייתי מוכנה לעשות הכל כדי לא לאכזב אותו. והנה לא. אני אדישה לכך.
"למה בכלל סיפרת לי אם ממילא לא התכוונת ללכת?" הוא שואל.
"בהסח הדעת, מתוך הרגל," אני עונה את האמת. "אתה מעדיף שלהבא לא אספר לך?"
"אולי לא תהיה שום פעם באה," הוא עונה, "לא יהיו לך הזדמנויות כאלו כי ככה לא תקבלי שום קביעות." שוב מנסה להלחיץ אותי. אני מסרבת להגרר לוויכוח.
"יש לך העדפה כלשהי למקרה שבכל זאת תהיה פעם באה?"
"עדיף שתספרי, אני רוצה להיות שותף בחיים שלך."
"בסדר."
הוא עדיין לא מאמין. אני פונה למחשב, מנסה לעבוד. רבע שעה אחר כך הוא פשוט יושב ומתבונן בי. אני מרימה עיניים מהמסך "קרה משהו?"
"אסור להסתכל עלייך? "
ערב שקט של שיגרה חדשה וזהירה. הבנות ישנות. האויר שביר עדיין, נדמה לי שאם אתבונן בו אוכל לראות אד חמיצות מתערבל בו. אני לא מנסה. במקום זה אני בודקת את המייל שלי. המון זמן לא הייתי מסוגלת אפילו להביט במחשב. ארז פונה לכותרות העיתונים, כאילו החדשות עניינו אותו מאז ומעולם.
"איזה קטע, רצינגר הודה בהתעללות מינית שאחראית לה הכנסיה באירלנד."
"באמת? הרצניגר ההוא?" אני מחייכת.
"הוא ולא אחר. לא הייתי מאמין שהוא יודה בדבר כזה. אבל כמובן שהוא מטאטא התעללות בחסות הכנסיה בבוואריה."
"מצחיק שאתה מכיר את האפיפיור."
"טוב, אז הוא לא היה אפיפיור. אבל זה היה ברור שהוא יגיע רחוק."
"גם הוא חשב שאתה תגיע רחוק."
"טוב, הוא חשב יותר בכיוון של עבריין צמרת מאשר סופר..."
"ובכל זאת תכונות מסויימות של עבריין קיימות אצלך..." אני לא מתאפקת, מוכרחה להוסיף עקיצה, אבל ברוח טובה. שנינו מחייכים. מילה אחת שאנחנו מחליפים מספיקה להעלות מהזיכרון סיפור שלם. ככה זה כשמכירים עשרים שנה. ארז למד בבית ספר קתולי ישועי בגרמניה. "מה פתאום בית ספר קתולי?!" אני מזדעזעת כשאני שומעת על כך לראשונה, כמה חודשים אחרי שאנו מכירים. "המשפחה של אמא שלי קתולית. ליתר דיוק, אמא שלי ממשפחת המלוכה הבווארית. סבתא שלה מרדה במשפחה והתחתנה עם יהודי. המשפחה נישלה אותה מכל הרכוש והכתר עבר לאחותה. הייתי אמור להיות עכשיו נסיך בוואריה."
אני מנסה לחפש את העוקץ. ברור לי שזו לא יכולה להיות האמת, זה מופרך מדי.
"נו, אז פגשתי נסיך אמיתי. אף פעם לא חשבתי שאצא עם נסיך. אביר על סוס לבן היה מספיק."
"בשבילך עד חצי המלכות."
"אבל ברצינות, למה אמא שלך שלחה אותך לבית ספר קיצוני כזה?"
"טוב, לא היתה לה ממש ברירה, הופעל עליה המון לחץ מהמשפחה. המשפחה שלי היא מהתורמים הגדולים לבית הספר. זו היתה שערוריה אם לא הייתי לומד שם. ממילא זה היה בית הספר הטוב ביותר."
"אתה רציני? אתה לא עובד עלי עם הסיפור הזה?"
"אם הייתי רוצה לסדר אותך לא הייתי ממציא משהו כל כך לא אמין."
הנימוק האחרון משכנע אותי.
"איך היה ללמוד כיהודי בבית ספר קתולי?" אני מתעניינת.
"אני לא חושב שהיהדות שלי היא מה שהפריע בבית הספר, יותר ההתנהגות שלי."
"למה?"
ארז מספר לי על הביקור של רצינגר בבית הספר. הוא היה אז החשמן של בוואריה, כוכב עולה בשמי הכנסיה. בית הספר נערך להגעתו כאל מבצע צבאי. גולת הכותרת של הביקור היתה שיחזור של משפט בו הוכרז "פטרוס הקדוש" לקדוש. ארז היה הקטגור. למעלה משלוש שעות נמשך המשפט וארז העלה עוד ועוד נימוקים שהסנגור לא הצליח להפריך, למרות שמשימתו היתה אמורה להיות קלה להפליא בהתחשב בקדוש הנבחר. בסופו של דבר הוכרז על תיקו. המורים היו מזועזעים וכך גם רצינגר. הוא רצה לדעת מי התלמיד הזה, וסיכם "על הילד הזה עוד נשמע. או כמנהיג דגול, או כעבריין. יש לו יכולת מופלאה, רק שלא ברור אם יבחר להשתמש בה לטוב או לרע."
אני פולטת אנחה בעל כורחי. ארז באמת היה כל כך מקסים כשבחר בטוב, ואילו כשבגד היה רע לתפארת. אם רק היה מצליח להתמיד בטוב. אילו.
ארז מבחין באנחה שלי. "שוב מחשבות רעות?"
"כן," אני אומרת את האמת.
"כל נושא בעולם את הופכת לשלי."
"הנה, אתה הזכרת אותה, לא אני."
"זה היה ברור שעל זה את את חושבת. לא חשוב. בואי נראה משהו טפשי בטלוויזיה."
אני מופתעת. מזה עידן ועידנים לא צפינו בטלוויזיה. מכיוון שאין לי כוח לחשוב על הכאב אני שמחה להסחת הדעת ומסכימה. אנחנו שרועים מחובקים על הספה בסלון, צופים ב"קליפוניקשן", עונה שלישית. ארז מחבב את הסדרה הזו, אומר שהיא עוזרת לאוורר את הראש. אני מחליטה להצטרף אליו למרות שהסדרה וולגרית בעיני וכל עיקרה סקס. הנה, גם אני יכולה להנות משטויות. אני מנסה לא להעיר שום הערה מתחכמת על העלילה למרות שאני בהחלט מעדיפה את דיוויד דוכבני כמלדר ב"אקס פיילס". אני כמעט נרדמת כשסטפני, מרצה לאנגלית, מנשקת את מלדר, סליחה, הנק מודי, מרצה לכתיבה יוצרת.
"את נישקת אותי," מודי אומר, "מה ג'ק יחשוב על זה?"
"מעולם לא בגדתי," היא עונה, "אבל ג'ק בגד."
"מה קרה?"
"הסיפור הרגיל. הוא התאהב בתלמידה. היינו ביעוץ נישואין ודיברנו על זה המון עד שנמאס. אז אני מרגישה שמגיע לי, לפחות פעם אחת."
ידו של ארז המונחת על ירכי קופאת. אני מזדקפת. אנחנו שותקים. אני מלכסנת אליו מבט. כולו מכוון קדימה, אל המסך. שני רובוטים בוהים בתמונות המתחלפות. אני לא קולטת מילה ממה שנאמר שם. אין ספק, אנחנו שחקנים באופרת סבון גרועה במיוחד. אפילו ב"צעירים חסרי מנוח" לא היו מעזים להכניס קטע כל כך מטופש.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים - מבקרת :)
זה נראה לי נדוש להחמיא לך כל פעם אבל אני לא יכולה למנוע מעצמי, אני חושבת שההתנהגות שלך, כולה מוצדקת במליון אחוז גם עם לאנשים אחרים זה נראה כהתנהגות פרנואידית ... מחכה לפרסום הבא שלך,-להמשיך להיות מרותקת למסך בגללך :)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים תודה! זה תמיד כיף לקרוא דברים טובים, גם אם הם חוזרים על עצמם... בלו-בלו (ל"ת)
-
-
לפני 14 שנים יאללה נקמה :-) ניר (ל"ת)
-
לפני 14 שנים כבר עשית את העבודה שלי בסיפור שלך :-) בלו-בלו (ל"ת)
-
לפני 14 שנים כן, אבל זה מחוץ להקשר המקורי :-) ניר (ל"ת)
-
-
לפני 14 שנים אתה ממש אובססיבי בקשר לנקמה, הא? כיפה אדומה (ל"ת)
-
לפני 14 שנים בטח... המתח בסיפור נבנה... הגיע הזמן למפנה המפתיע :-) ניר (ל"ת)
-
לפני 14 שנים זו הצעה? אני אשקול... בלו-בלו (ל"ת)
-
לפני 14 שנים קטונתי מלהתערב בשיקולי המחברת :-) ניר
-
-
לפני 14 שנים מצחיק אתה. כיפה אדומה (ל"ת)
-
-
-
-
לפני 14 שנים וואי, ממש מרתק אֵרִיַה
-
לפני 14 שנים את מדהימה אותי בכל פעם מחדש!! כיפה אדומה (ל"ת)
-
לפני 14 שנים ת-ו-ד-ה! בלו-בלו (ל"ת)
-
-
