פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 6439 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים שנת האסונות שלי - פרק נוסף של טישו... בלו-בלו
הדינאמיקה ביננו הופכת מטורפת יותר ויותר. אני לא מאמינה שמה שאני עומדת לכתוב אכן קרה. זו לא אני שהייתה שם.
הוא מגיע הביתה ואני שבורה. הילדות ישנות.
"מה יהיה?" הוא נעצב ושואל.
"אני לא יודעת," אני עונה, היית צריך לחשוב על זה לפני שניהלת רומן של יותר משנה."
הוא מתקשח. פניו נאטמות. "אמרתי שאני לא רוצה לדבר על זה."
"אז אמרת. אני כן רוצה."
"את מנסה להרע לי בכוונה."
"אתה חוצפן. ואני לא. לא רוצה להרע לך. אני פשוט רוצה להבין איך זה יכול היה לקרות. איך היית מוכן לזרוק הכל בשבילה. יש לך תשובה שאתה לא רוצה לומר, או שאין בכלל? "
"אין לי."
"אז פשוט אהבת את שתינו? זה אומר שגם אם אתה אוהב אותי עכשיו זה לא יפריע לעוד רומן. "
"אני חושב שאהבתי אותך, אבל לא הייתי מאוהב. עם כל הפחדים והחרדות שלך והכעסים. וזה שלא נתת לי לגעת כמו שאני רוצה. לא נפתחת אלי. היה לי חסר להיות מאוהב. "
זו תשובה אמיתית וכנה ומפוקחת. הרבה מעבר למה שהוא בדרך כלל מסוגל. זה היה אמור לספק אותי. במקום זה מישהי עונה
"היא לפחות הייתה זיון כל כך טוב שהסבל שלי שווה לך? "
הוא זועם כפי שמעולם לא ראיתי. חושק שיניים, קמטים נמתחים בצידי פיו, אגרופיו קמוצים. הוא פשוט מתאפק לא להרביץ לי.
"את ממש מתעקשת להרוס הכל. אני לא רואה עתיד ככה. אני מנסה לשכוח, מבקש ממך לא להזכיר אותה, ואת פשוט מתעלמת ממני."
"אני צריכה לדבר עליה. אני יודעת פחות משלושה חודשים. זה נמשך יותר משנה. יש לי הרבה זיונים שאני צריכה למחוק. בכל פעם שאתה נוגע בי אני מדמיינת אותך עושה לה את אותו הדבר בדיוק." לצערי זו אמת לאמיתה. הוא מזועזע.
"מה את אומרת לי? שאת לא רוצה שאגע בך? שאני מכריח אותך? "
"לא אמרתי דבר כזה." הוא לא מסוגל להבין את הצורך שלי למחוק.
"את מביאה אותנו למקום לא טוב. אני שוב חושש לחזור הביתה, כמו קודם. מצאתי את עצמי מתעכב בדרך בכוונה. "
"מה זה אומר - ששוב תנהל רומן וזה יהיה בגללי? "
"את פשוט מתעקשת להרוס אותנו. עוד מעט יהיה מאוחר לתקן."
"אחרי רומן של שנה אין כמובן שום בעיה לתקן. "
הוא יוצא מהחדר, רותח ועצוב כאחד.
אני הולכת לישון. הוא מגיע לקחת כמה דברים, מתכנן כנראה לישון בסלון. הוא מתיישב על המיטה. אני שולחת יד ללטף אותו.
"את באמת רוצה לגעת בי? "
"כן."
"אני לא חושב שכדאי. לא ככה. לא היום."
אני נלחצת אליו. הוא מחבק אותי.
"אני באמת לא יודע מה לעשות איתך. אני לא נוגע בך ככה. "
אני מנסה לפתות אותו.
"בתנאים שלי או בכלל לא," הוא אומר בכעס. אני שותקת. הוא יוצא מחדר השינה וחוזר לשם, מרית בידו. אני לא מספיקה לתהות והוא הופך אותי על בטני. מיד אני מרגישה במרית מצליפה בישבני.
"השתגעת לגמרי?! "
"אני צריך להוציא ממך את השטויות. כנראה רק ככה אפשר." זיק זר בעיניו. הוא מקפיד לא לעבור את הנקודה בה באמת יכאיב לי.
אנחנו שוכבים. תחילה בזעם, אחר כך הכעס מתפוגג ומפנה את מקומו להנאה פשוטה.
כשרותם מעירה אותנו עם היפו בלילה אני מוצאת שאני אוחזת בידי את המרית.
בבוקר אנחנו מתעוררים עייפים ומרירים. למודי קרבות אנחנו יודעים שזו רק הפוגה לקראת הסיבוב הבא.
והסיבוב הבא אכן לא מאחר לבוא. והוא מטורף והזוי כל כך עד שאינני יכולה לעקוב במדויק אחרי הדברים. מה שכן, אני מתביישת.
זה מתחיל למחרת בלילה, כשאנו מסובים לשולחן, כמו שתי גבירות אנגליות במסיבת תה. אני שואלת בקול רגוע וענייני על הדברים הכי אינטימיים שהיו ביניהם. איך השדיים שלה נראים, איך הם שכבו, איך זה להיות עם מישהי צעירה כל כך, איך זה אחרי כל כך הרבה שנים לנסות משהו חדש, אם זה באמת כל כך טוב. למרבה הפלא הוא עונה, כי אני לכאורה רגועה ונחמדה ולא מקנטרת. פתאום הוא קולט את האבסורד.
"אני מפסיק את השיחה," הוא אומר, "היא מתפתחת לכיוון לא טוב."
"כל הרומן הזה הוא רע," אני עונה. אט אט אני מתארת לו כמה נורא היה לגלות את זה, כמה רע אני מרגישה, איך הוא הרס הכל, איך היה מוכן לסכן הכל.
"פשוט לא חשבתי," הוא עונה בכנות, שלא כהרגלו שוכח שכבר אמר את הדברים הללו. "היה לי טוב כך. לא הפסקתי לאהוב אותך, אבל אהבתי פחות."
אני מאבדת את הבלמים אט אט.
"אני כועסת עליה. הייתי מתה לבוא לחבר שלה ולספר לו."
"את יודעת אילו ריקושטים יהיו? הוא אומר, "אני יכול לאבד את העבודה."
"היית צריך לחשוב על זה לפני שזיינת אותה. היית חייב לזיין דווקא מישהי שעובדת אצלך?! לא יכולת למצוא סתם מישהי?!"
הוא זועם. אני מאבדת כל רסן. אנחנו מתנצחים. הרבה כעס של שנינו, ובכי שלי. אנו נגררים למיטה. הפוגה. אחר כך סיבוב נוסף - אני מספרת שוב ושוב על ההרגשה הנוראית שלי.
"היא הייתה כל כך טובה שזה היה שווה?" אני שואלת שוב.
הוא רותח. השפה של שנינו בוטה יותר ויותר. אנחנו שותים יותר מדי, וזה משחרר את העכבות האחרונות שהיו. שוב נגררים למיטה, שוב מדברים. הוא אומר שביקש כבר סליחה. אני אומרת שהוא לא ביקש מספיק, לא קרוב אפילו. הוא שוב מתנצל.
"איך אדע שזה לא יחזור על עצמו בעתיד?" אני שואלת.
"אני לא יודע," הוא עונה בכנות.
"זה היה קורה אילו הייתי שוכבת איתך בצורה שרצית כל השנים?"
"אני לא יודע. אני גם לא יכול לענות לזה. אין כאן שום תשובה טובה."
אנחנו מצליחים קצת לישון. בבוקר הוא לוקח את רותם לאמו. אנחנו לא מסוגלים להתמודד איתה. היא מדברת ואני לא עונה. היא שקופה מבחינתי. כשהבית לרשותנו, במקום לנוח, אנחנו ממשיכים עוד ועוד את הדיאלוג המיותר הזה. רותם מבקשת מייד לחזור הביתה. אנחנו נאלצים להפסיק. בצהרים, כשהיא בחדר שלה, אני אומרת לו פתאום שאני רוצה ניתוח פלסטי. אני מפרטת מה בדיוק. הוא שואל מדוע, הרי אני כל כך יפה.
"נמאס לי להרגיש בת ארבעים," אני עונה במרירות, "תמיד אמרת לי שאני לא נראית בגילי, אבל בהזדמנות הראשונה שלך מזיין מישהי בקושי בת עשרים."
"זו לא הנקודה בכלל," הוא כועס שוב, "אולי גם תצבעי את השיער לשחור - כמו שלה."
"אני לא אוהבת איך שהיא נראית. אני רוצה לאהוב איך שאני נראית."
"את לא מבינה, אמרתי לך שלא היה אכפת לי שהיא צעירה. שהיתרון היחיד מבחינתי לגיל צעיר זו גמישות מחשבתית."
"חשבתי שמדובר בגמישות אחרת," אני מסננת.
הזעם גואה בו, הוא מתאפק לא להיות בוטה מדי. הוא אומר לי "את לא מבינה כמה את יפה בעיני?!"
"אתה יודע איזו השפלה זו לגלות על הרומן באמצע ההריון, עם בטן ענקית, הריון עם הבת שלך. אני רוצה למחוק את תחושת ההשפלה," אני אומרת, "זו הדרך היחידה שאני יכולה לחשוב עליה."
"את לא מבינה שזה לא יעזור לך? את כבר נראית נהדר וזה לא עוזר. אני לא בטוח שאוהב את התוצאה של הניתוח."
"אני רוצה פעם אחת להיות יפה בעיני," אני עונה, "לא רק בעיניך. אני רוצה להסתכל בראי ולהיות פעם אחת מרוצה. שכשלא תרצה אותי אדע שיש אחרים שירצו."
"בת זונה," הוא מקלל, "איך את יכולה להגיד דבר כזה. דווקא כשאני כל כך רוצה אותך זה לא מספיק לך. דווקא עכשיו את צריכה ביטוח. את לא סומכת עלי שארצה אותך תמיד?!" הוא נבהל מעצמו ומתנצל. זה מעולם לא קרה. "את יודעת שאני אף פעם לא מקלל."
"חשבתי כך, אבל גם חשבתי שאתה אף פעם לא בוגד, והנה."
הוא בוכה. "אני כל כך אוהב אותך, ואת לא מאמינה שזה לנצח." הוא מבין שזה לא יהיה אותו דבר לעולם. אחר כך הוא משמיע לי שירים של סיימון וגרפונקל, שירים שנהגנו לשמוע בשנה הראשונה שלנו ביחד. אני מתחיל*-ה לבכות בהסטריה. זו הייתה שנה כל כך טובה, הטובה בחיי.
"יש לנו את זה עדיין," הוא אומר, "אם רק תרצי. ועכשיו יותר טוב, יש לנו גם שתי בנות מקסימות."
עדיין יודע לנגן בי.
הימים חולפים בין גל כאב אחד למישנהו. קשה לי לצאת החוצה. חופשת הלידה שלי מאפשרת לי להסתגר בבית עם נויה ולא להתמודד עם כלום. כשאין לי ברירה ואני מוכרחה לצאת אני אורזת את עצמי בחליפת שפיות מדומה, מחביאה את השחור עמוק בפנים. מבט בראי מגלה לי שאני נראית רגילה לחלוטין. סתם אמא עם תינוקת. כשאני מחוץ לבית אני ממהרת לדרכי, מפחדת שהקסם יפוג, החליפה תמוג, ואני אשוב להיות מה שאני – כאב. אין לי אפילו נעל זכוכית להותיר מאחורי.
אני מנותקת מעצמי. מישהי אחרת קמה, מדברת, נמצאת עם רותם ונויה. אני לא מרגישה כלום, מתה. בהרבה מן הימים הללו ארז דווקא נהדר. אומר כל מה שרציתי שיאמר אי פעם. שאני מקסימה ומדהימה, שאני כל מה שהוא רצה, שהוא יודע שזה לא מובן מאליו שאני איתו אחרי בגידה כזו (הוא אפילו משתמש במילה בגידה), שהוא יכול היה לאבד הכל, מבקש סליחה, אומר שלמד לקח, שהוא כל כך מקווה שאוכל להתגבר ולהיות מאושרת. זה לא נוגע בי. מחליק מעלי. אני לא רואה דבר מלבד לדמיין אותם ביחד בכל מני מצבים. בפרטי פרטים. הדמיון הופך מוחשי, אלו חזיונות כמעט. אני יודעת שהוא מתכוון באמת, אבל לפני כחצי שנה אמר את אותם הדברים למישהי אחרת. גם אז הוא התכוון. אני שומעת אותו אומר לה אותם, אני רואה אותו נוגע בה, אני שומעת אותה, קולה מתנגן בראשי.
הדימיון תופס את הבמה המרכזית. המציאות נסוגה לאחור. אני על סף תהום. יאוש אפילו לא מתקרב לתאר את שאני מרגישה.
כל דבר מעלה את הכאב. בדיחות קבועות, אמירות שגורות. הכל מקבל דו-משמעות, נצבע בצבע הבגידה. באחת הפעמים אני נזכרת שארז היה נוהג לעיתים לומר שהוא כל כך הרבה שנים רק איתי שהוא לא היה יודע מה לעשות עם אשה אחרת. זה משפט שהוא היה אומר באהבה. מסתבר שהוא ידע מצויין. והמשפט הזה נעלם. אני מנסה להיזכר ממתי הוא חסר. זה הזמן שבו הוא התחיל לבגוד, ואני לא שמתי לב. קשה לראות שמשהו בתמונה חסר פתאום.
גם כשלא כואב לי אני מנסה להחזיר את הכאב, להזכיר בכוח. קשה לי לוותר עליו. אם לא יכאב אז מה יהיה? הוא בגד וזהו? הוא יראה ששכחתי? מוכרח לכאוב מאוד. אני חייבת ליפול לתהום כדי להראות לו כמה זה נורא. וממילא גם אם יכול להיות טוב אני לא רוצה בו. כי אין "חיו באושר ועושר." תמיד יש בעיות. ולי נגמרה הסיבולת לשאת רע. ראיתי מה שצריך, ואני לא רוצה יותר.
אני לומדת להבחין בין גוונים שונים של שחור. יש את זה שהוא סמיך ודביק. כזה שאפשר למשש. יש שחור שהוא קטיפתי ומזמין. בלילות אני שוכבת במיטה, מתכסה עד מעל הראש בפוך. קר לי למרות שאני יודעת שחם. שיני נוקשות. הדמעות זולגות. אני מנסה להיות חרישית, לא רוצה שארז יבחין. ביתי אינו מבצרי. בביתי יש מישהו שיכול לפגוע בי ממש. אחרי כל השנים שגדלתי כך, כל כך חיכיתי להיות בבית משלי. והיה לי את זה תקופה ארוכה. הבית היה הבסיס שלי. כה עצוב לאבד. אני רוצה למות, לפחות לכמה ימים. נוצות מהפוך נכנסות לי לפה. הלואי שאחנק.
ארז מתעורר מהבכי שלי. "את אוהבת אותי בכלל?" הוא שואל. אני מהנהנת. הוא לא מבין שלרע כבר אין פנים. הוא מחבק אותי. אני מתנחמת, ועוד חלק ממני מת.
כשאני נרדמת סוף סוף אני מתעוררת לתוך החיבוק שלו. וזה נעים. ונים ולא נים אני מתרפקת, מאושרת אפילו. ואז זה תופס אותי. גם היא הייתה בחיבוק הזה. האיש הזה פגע בי כל כך. ושוב מכת כאב איומה. כמו לקבל בעיטה בבטן, כזו שמוציאה את כל האוויר. אני נשארת מרוקנת, ובוכה. מקומי לא שם. אני לא מאמינה באושר. לא שלי בכל אופן.
כשאני מחוקה ומותשת אבי מתקשר.
"מה שלומך? מה שלום הבנות?"
"בסדר." אין לי כבר כוח לפרט. עוד היפו, עוד היפר. מה זה כבר משנה. "מה שלומכם?"
"לאמא יש נזלת. היא משתעלת. היא מסכנה. מאוד קשה לה ככה."
"אבא, זו רק נזלת, הלואי ואלו היו הקשיים שלי."
"היא ממש נחנקת. אף פעם לא סבלה ככה מוירוס."
"מצטערת. אני מוכרחה לסגור, נויה בוכה."
אין לי סבלנות למכאובים של אחרים, ודאי שלא כאלו הנראים לי פעוטים.
כשאני מזריקה לרותם אני מכניסה את המחט לעצמי בטעות. עמוק. והכאב הפיזי קצת מקל על זה הנפשי.
בעיתים בהם ישנן הפוגות בכאב אני שוב אמא לילדה ותינוקת. אני מוציאה צעצועי תינוקות ישנים של רותם. מניחה את נויה על השטיח, ומראה לרותם את הצעצועים. אני מבקשת ממנה להסביר עליהם לנויה. רותם מדברת אליה שעה שלמה. מראה לה צורות, מספרת לה סיפורים, מלמדת אותה צבעים. היא עושה לה פרצופים מצחיקים, ונויה מתבוננת בה מהופנטת. הן כל כך מקסימות ביחד. כשנמאס לרותם אני מרימה את נויה ומחייכת אליה. היא מחייכת אלי בחזרה ואני נמסה. חיכיתי כל כך לחיוך הזה. אני חורצת לה לשון. היא מחזירה. אני חוזרת על הפעולה, לראות שתגובתה אינה מקרית. היא לא. היא עונה לי. אני מסניפה אותה חזק חזק, מתמכרת לריח החלבי המתוק שלה, והיא מגרגרת "גו". אולי הוא בכל זאת קיים האושר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים פרק חזק ביותר! ניר (ל"ת)
-
לפני 14 שנים אני כל כך מעריכה את הכנות שבהצגת המורכבות האמיתית שבמערכת היחסים. אין ספק שיש לך את זה. שין שין (ל"ת)
-
לפני 14 שנים תודה רבה רבה! שימחת אותי מאוד. בלו-בלו (ל"ת)
-
-
לפני 14 שנים אוו קטניפ
-
לפני 14 שנים תודה :-) בלו-בלו (ל"ת)
-
-
לפני 14 שנים אוח, אני משתגעת!! כיפה אדומה
זרקי אותו כבר לאלף הרוחות!! תראי לו מי את!
מה את נמסה למולו??
קצת חוצפן הארז הזה שלך....
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים רגע... יש עוד המשך... בלו-בלו (ל"ת)
-
לפני 14 שנים ממממממ.... כיפה אדומה
-
-
לפני 14 שנים איך את מדברת?? קצת כבוד אנקה
-
לפני 14 שנים XD אֵרִיַה
-
לפני 14 שנים את מבינה שזה היה בצחוק:) אנקה
-
לפני 14 שנים :-/ כיפה אדומה
-
לפני 14 שנים אז התבדחתי. אני לא עד כדי כך מפחידה. אנקה
-
לפני 14 שנים לא נבהלתי! כיפה אדומה
אני פשוט לא רגילה לבדיחות כאלה.
במיוחד לא כשלקחת כ''כ קשה את התגובה שלי.
להזכירך- ארז, הוא רק סיפור.... בטח לא אבא שלי!
חג שמח.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים זאת היתה הבדיחה. אנקה
-
-
-
-
לפני 14 שנים כן, הבנתי וצחקתי אֵרִיַה (ל"ת)
-
לפני 14 שנים לך יש חוש הומור;-) אנקה (ל"ת)
-
-
-
-
לפני 14 שנים מזל טוב אנקה! בלו-בלו (ל"ת)
-
לפני 14 שנים תודה יקירתי:) אנקה (ל"ת)
-
-
-
-
לפני 14 שנים אוי, פעם ראשונה שאני מסכימה עם האמרה "ילדים זה שמחה" בלי החלק השני אֵרִיַה
-
