פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 7304 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים שנת האסונות שלי - פרק נוסף (הוקדם לרגל הנסיעה של בלוגי...) בלו-בלו
בשלב כלשהו הדמעות מסתיימות. מסתבר שאי אפשר לבכות בלי גבול. ראשי מתפוצץ. נויה צריכה לאכול. אני מכינה לה בקבוק ומאכילה אותה. העולם נפל אך החיים ממשיכים. כשנויה בזרועותי אני מתפנה לחשוב סוף סוף. אני משחזרת את השיחה של היום ואת זו של אתמול. ככל שאני חושבת על זה יותר אני מבינה כמה שונות היו שתי השיחות הללו. בראשונה היה קשה לחלוב ממנה פרטים. וגם כשדיברה היא רק רצתה לסיים. בשיחה השניה, זו שהיא יזמה, הפרטים ממש גלשו ממנה, מבלי שאצטרך לעשות דבר. היא פשוט משכה את השיחה הזו, כמבקשת לחלוב פרטים ממני. ולפתע אני מבינה. היא שיקרה לי. כל השיחה השניה היתה שקר גמור. הרי זה מגוחך לחשוב שהוא אמר שטות כזו שהוא עובר לגור עם מישהי בכל מקרה, וזה היא או אריאדנה, ושהאריאדנה הזו פשוט יושבת ומחכה לתשובה שלו. זה גם לא יתכן שהוא תכנן לעזוב את הבית בינואר, כשאני בחודש שמיני. זה כל כך לא מתאים לו. לבגוד זה דבר אחד, אבל מראית העין חשובה לו. אין סיכוי שהוא שהוא היה מוכן שהחברים שלו ידעו שהוא עזב אותי בהריון. גם ברור שעד שהיא לא עזבה אותו לא היו לו שום כוונות לעזוב, וזה היה רק בסוף ספטמבר. אין סיכוי שכבר באוקטובר-נובמבר הוא החליט וביצע וחתם על חוזה שכירות. הוא לא פועל ככה. שלי לא מכירה אותו. אני כן, בכל זאת. היא פשוט שיקרה כדי לפגוע בו. היא חושבת שכל הרומן שלהם שקרי, שהוא רק רצה סקס ובדה בשביל זה כל מני סיפורים. לכן היא פגועה וכועסת ומחפשת נקם. רק שלא אכפת לה כלל שבנסיונה להרוס אותו היא הורסת שוב אותי ואת הבנות, ועוד אחרי שבקשה סליחה. אין לה שום נקיפות מצפון. איך האמנתי לכל מילה שלה. אני מרגישה כל כך אידיוטית להיות בגילי כלי משחק בידיה של בת עשרים ושתים בקושי. כנראה שלא אתבגר אף פעם.
אני הולכת לשידה שליד המיטה, פותחת את המגירה העליונה, ושולפת את תליון הלב שלי. אני חופנת אותו בידי, ומחליטה לענוד אותו. אני מחטטת בקופסת התכשיטים שלי, מוצאת שרשרת מתאימה שרותם עוד לא הספיקה להחרים, ותולה אותו. שוב הוא על ליבי. כאילו שאם גם היא משקרת אז השקרים שלו נמחקים.
כשארז מתקשר אני אומרת לו שמצפה לו הפתעה. להפתעתי הוא נשמע חושש. "את יכולה להגיד לי מה זה?" הוא ממש מתחנן.
"אספר לך בבית. זו הפתעה טובה."
"בבקשה תגידי לי מה זה. אני מפחד לחזור הביתה."
אני מתרצה, לא יכולה להתאפק. זו בכל זאת אני. טיפת מסתורין אני לא מסוגלת ליצר. לא משהו בתור פאם פאטאל. "ענדתי את התליון של הלב בחזרה," אני אומרת לו בחדווה.
"זה הכל?" הוא אומר, "בכלל לא שמתי לב שהורדת אותו."
זה בכל זאת ארז. לא החליפו לי אותו.
כשרותם מגיעה הביתה היא נותנת בי מבט אחד ואומרת "אמא יש לך את השרשרת של הלב בחזרה." היא כל כך צודקת. יש לי את הלב בחזרה.
בערב, כשרותם ישנה, ארז שואל אותי "אפשר לדעת מה קרה היום? זה משהו שאת יכולה לספר?"
"שלי התקשרה אלי," אני מפטירה כלאחר יד.
הוא מחויר, משתתק, ונשען אל השיש במטבח. "היא התקשרה אלייך?" הוא לא מאמין לי. אחרי כל המאורעות האחרונים הוא כבר לא בטוח שאני דוברת אמת. אני לא מתווכחת הפעם ולא נוזפת בו על חוסר האמון שלו. אני לוקחת את הנייד שלי ומראה לו את השיחות הנכנסות. "מה היא רצתה ממך?" הוא שואל כמעט בגסות. ברור שהקשר הישיר בין שתינו מפחיד אותו. אני מתמהמהת בתשובתי, מתלבטת מה לומר לו.
"מה היא רצתה ממך?" הוא שואל שוב, חסר סבלנות לחלוטין. לא מתאים לו.
"היא ספרה לי עוד פרטים."
הפנים שלו מבוהלות.
"היה רומן." הוא מודה פתאום. "לא התכוונתי להתאהב. סתם פלירטטתי. היא ביקשה שאני אקח אותה טרמפ, אז הסעתי אותה. ואז הפלירטוטים התגברו והתגברו ופתאום הרגשתי שאני מאוהב. זה לא היה נראה לי רע. לא חשבתי שאני פוגע בך. ואז אחרי חודשיים בערך כבר נגעתי בה. לא חשבתי בכלל. לא עלייך ולא על רותם. לא ראיתי שום קשר."
אני שוב מתה. כמה פעמים אפשר למות בזמן קצר כל כך. לא נשארו לי עוד נשמות.
"איך לא ראית קשר? חשבת שבסדר לי שאתה מנהל רומן מהצד? שזה בסדר להרוס כל מה שהיה לנו?"
"לא חשבתי שתדעי אי פעם. חשבתי שמה שאת לא יודעת לא יפגע בך."
"והשקרים? אתה הרי יודע שאני אוהבת כנות."
"את יודעת מה אני חושב על שקרים. שקר לא מזיק כל עוד הוא לא מתגלה."
"הוא כן מזיק. ועוד איך. כי התייחסת אלי נורא. ביחוד בהריון. היית אכזרי אלי ואל הגוף ההריוני שלי. סחבתי את הבת שלך ולך רק היו הערות על איך שאני נראית."
מכת כאב. ההריון.
"וההריון?" אני לא יכולה להניח, מוכרחה לחפור את כל הכאב.
"מה הקשר להריון?" הוא תמה.
"שכבת איתה כשרצינו עוד ילד. זה כל כך משפיל. בניגוד גמור למוסר שלי. לא רק שסיכנת את שלמות המשפחה של רותם, אלא עוד רצית להוליד ילד שיש סיכוי עצום שהוריו יתגרשו."
הוא בוכה. אני בוכה. ואז אני גם חושבת. ומבינה.
"אתה זוכר מתי הציעת שנעשה עוד ילד?" הוא לא זוכר.
"זה בדיוק אחרי שהתחלת לפלרטט איתה, עוד לפני שנגעת בה. כשהבנת שאתה לא יכול לנתק את הקשר ואתה נסחף."
"זה טוב או לא?" הוא שאל בחשש, אין לו מושג לאן אני חותרת.
"זה מה שמנחם אותי," עניתי, "זה לא צרוף מקרים, הרי חשבנו לותר על ילד שני. זה מראה שבאופן לא מודע רצית לחזור הביתה." זה מדהים עד כמה אני טובה בלהמציא תירוצים בשבילו.
"אני לא יכול לאשר את זה, לא חשבתי על זה."
"ברור. זה, כאמור, לא היה מודע."
"את באמת חושבת ככה?"
"כן. רק שאני רציתי לדחות את ההריון, ואז הכל הסתבך."
הוא ממש ממש שמח. פניו אורו. נתתי לו הזדמנות לראות את עצמו באור חיובי יותר.
"ומה אם היא תתקשר שוב?" הוא שואל פתאום.
"שום דבר," אני אומרת, "מה זה כבר משנה?"
"אני לא יודע למה היא התקשרה אלייך. זה לא יכול להיות סתם. יש לה איזושהי כוונה ואני לא יודע מהי."
אני מתבוננת בו. הוא ממש חושש ממנה. לא ברור לי מדוע.
"אני לא חושבת שיש משהו נוסף שהיא יכולה להגיד לי שישנה משהו."
"אסור לזלזל בה," הוא אומר.
"אני לא, פשוט היא כבר אמרה כל כך הרבה שלא נראה לי שיש מה להוסיף. היא אמרה שהיו עוד בחורות. ביחוד אחת – אריאדנה. כן, אריאדנה. ושאתה עוזב את הבית ושכבר שכרת דירה והתכוונת לעבור בינואר, ושאם היא לא תעבור לגור איתך אתה תעבור לגור עם אריאדנה."
הוא נדהם ממש. מופתע ומפוחד. ברור שלזה הוא לא ציפה. הוא אפילו המום מכדי להגיב.
"זה בסדר, אני יודעת שהיא שקרה. בנקודה הזו היא נפלה, דווקא כי אין לה מושג במערכות יחסים, היא צעירה מדי. ומלבד זאת לא כך אתה פועל," אני מוסיפה.
הוא פוער זוג עיניים משתאות "איך אני פועל? אני לא יודע איך אני פועל."
"אתה לא עוזב כך."
"אני לא מבין".
"כשהבטחת לי שתעזוב את עינת אמרת שזה יהיה תוך חצי שנה. אחרי חודש עזבת לאמא שלך, ורק חודשיים אחר כך עברנו לגור יחד. וזה אחרי שהייתם יחד ארבע שנים בלבד וללא ילדים משותפים. אין סיכוי שאחרי עשרים שנה ילדה והריון תעזוב במהירות כזו דווקא כשאני בחודש שמיני. אתה תמיד לוקח טווחי בטחון מוגזמים."
שוב הוא המום. "לא חשבתי על זה."
אנחנו שותקים. כל כך הרבה כבר נאמר.
"לא חשבתי שהיא תפנה נגדי. לימדתי אותה כל כך הרבה. השקעתי בה את הנשמה." הוא נסחף בעלבונו ואינו מבחין כמה הוא פוגע בי שוב.
אני מוצאת את עצמי מגנה עליה. "אחרי השיחה שלנו היא חושבת שרומתה מלכתחילה ושלא אהבת אותה בכלל. זה שובר. אבל מגיע לה," אני מוסיפה, "כי היא לא בוחלת באמצעים."
הוא שותק. אני קוראת בפניו כמה נעלב ממנה.
"ידעתי שכששלי רוצה להשיג משהו היא נעולה על המטרה. רק לא חשבתי שהצד הזה שלה יצא כלפי." עד עכשיו הוא עדיין אהב אותה במידה מסויימת. עכשיו הוא כועס עליה. שניהם כועסים זה על זו. מצויין.
"אני משוכנע שהיא תתקשר אלייך שוב, היא לא סיימה. היא במסע נקמה והרס."
"מה אתה מעדיף שאעשה אם יגיע טלפון כזה?"
"זה משנה מה דעתי?"
"כן, אני רוצה לדעת מה ההעדפה שלך, מבטיחה להתחשב."
הוא לא עונה, אבל פניו טרודות. הוא ממש רוצה שלא אענה לה. אולי ישנם עוד פרטים שהוא חושש שאגלה, ואולי הוא באמת חושש מיכולת ההמצאה שלה. כנראה ששניהם.
"את יכולה להבטיח לי שלא תתקשרי אליה בעצמך?"
לפני שאני מספיקה לענות הוא מוסיף "מאיפה יש לך בכלל את הטלפון שלה?"
"חיפשתי ב-144 ומצאתי את הטלפון של אבא שלה. הוא נתן לי את הטלפון שלה," השקר מחליק מפי בטבעיות. אני מעדיפה לשקר מאשר לומר לו שחיטטתי בטלפון שלו. אין לי כוח לעימותים נוספים.
"הטלפון שלו חסוי," הוא מתבונן בי בחוסר אמון, "ניסיתי פעם למצוא אותו בעצמי."
"לא יודעת, אולי הוא היה פעם חסוי והוא כבר לא," אני שולפת הסבר קלוש. "בכל מקרה אני לא מתכוונת להתקשר אליה בעצמי," אני ממהרת לענות לשאלתו הראשונה, חוששת להביט בעיניו.
"אני מאחל לה רק רע," הוא אומר בכעס. השקרים שלה גרמו לניתוק הסופי של הרגש שלו אליה. לפני כן היא עדיין היתה חסרה לו. עכשיו לא. אני רואה את פניו כשהוא מדבר עליה. הן מאמתות את שהוא אומר.
כל כך חיכיתי שהוא יודה. כמה רציתי שיאמר את האמת סוף סוף. שלא אצטרך להתחנן לה יותר. שנוכל לפתוח הכל, לנקות את המוגלה מהפצעים, ולנסות להחלים. כל כך חיכיתי, ובכל זאת לשמוע אותו מאשר שאכן היה רומן כזה, מתאר את מעט הפרטים שהסכים להסגיר זה נורא. אפילו כשאני יודעת שעכשיו הוא החלים ממנה ואף כועס עליה.
אני בקושי מצליחה לישון בלילות, כבר זמן רב כל כך שלא ישנתי שינה מספקת ומרגיעה. כשאני סוף סוף ישנה אני מתעוררת באמצע הלילה מחלום ושוב באה מכת הכאב של המציאות. אני גואה בבכי. עוד ועוד ועוד. בכי שלא נגמר. כשארז מתעורר הוא שוב מנסה לנחם, תחילה במילים, ומשהוא נכשל הוא עובר לדרך היחידה שהוא מעריך במקרים כאלו – סקס. אני נעלבת ומתנגדת, אבל מסתבר שלגופי דעות משלו. זה עובד. המשיכה המינית ביננו בשיאה דווקא עכשיו. הפורקן של הגוף מביא מעט מזור גם למכאובי הנפש. אבל ההקלה היא זמנית בלבד.
גם הימים מלאי סיוטים. אני מסתובבת בבית דכאונית ועגומה באופן קבוע. "אף אחד לא מת," ארז אומר לי, "אני חי, ואני כאן איתך, ויש לך שתי בנות." אני שותקת. רק בליבי אני משיבה "משהו מת כאן ועוד איך. זו הנשמה שלי שמתה." באחד הימים אני כל כך עייפה עד שכשרותם נרדמת אני משאירה לארז לטפל בנויה והולכת לנוח. אני נרדמת וצוללת לשינת בלהות. בחלום אני הולכת בתוך חול עמוק, במדבר ענק, בקושי מצליחה להתקדם. המדבר נראה מלאכותי, כמו בסרט "חולית" שראיתי לפני שנים. אני מנסה להתרומם מעל דיונות החול בכל כוחי, אבל כוח חזק מושך אותי מטה. אני חשה אותו בכל חלק בגופי. הכוח כה חזק ומוחשי עד שאני מרגישה שאני צוללת וטובעת ונחנקת. תחושת המוות מציאותית וחיה. אני מתעוררת בבהלה והכאב מכה בי בעוצמה מפחידה. אני מתקפלת ומתחילה לבכות בהסטריה. שלי.
כל המאורעות שקרו בזמן הבגידה נצבעים בצבעיה. אני משחזרת את הימים של השנה ההיא בזה אחר זה. אני נזכרת בטיול של רותם עם הגן ל"מיני ישראל", שישי בבוקר. ארז "עובד". אני נוסעת איתה לבדי, מקנאה בכל הזוגות של אמא ואבא. אני לא מעלה בדעתי לבקש ממנו לבוא. הוא עצמאי ואנחנו זקוקים לכסף.
"למה אבא לא בא?" רותם שואלת.
"הוא מוכרח להיות בעבודה," אני אומרת.
"אז למה אף אבא לא עובד?" היא מקשה, "אני רוצה שגם אבא שלי יבוא."
"אני כאן," אני מחבקת אותה וצר לי.
אחרי כמה דקות רותם רצה אחרי חברתה הטובה ליה ונראה שהיא שוכחת שארז לא כאן, אבל אני לא יכולה לשכוח. אני פוסעת לצידם של הוריה. הם מחזיקים ידיים ומחייכים זה לזו. האינטימיות בינהם משפריצה. לנוכח קרבתם אני מבחינה פתאום כמה חסרה לי הקירבה הזו. כבר מזמן שלי ולארז אין את הביחד הזה. אני לא מצליחה להזכר מתי הלכנו יד ביד. בטוח שלפני שרותם נולדה.
כשאנחנו חוזרים אני מספרת לו מה הרגשתי. הוא שותק ואני לא מהרהרת על שתיקתו. אני לא מעלה בדעתי שהוא בוגד בי.
אני בוכה. שוב בוכה. הם הלכו יד ביד ובאותו זמן הוא בגד. אני הייתי עם רותם ב"מיני ישראל" בטיול משפחות והוא היה בשלי.
בהפוגות שבין מכות הכאב אני מתמלאת זעם היוצא בכל הזדמנות אפשרית, ולא מפסיקה להזכיר אותה. הוא מתרגז ועונה לי בשנינויות כועסות משלו.
"איך אני אדע שלא תבגוד בי יותר?" אני שואלת תוך כדי אחת המריבות.
"לא יודע איך תדעי בטוח שאני לא בוגד. אולי תצמידי לי GPS לזין."
"חבל באמת שלא עשיתי את זה קודם."
אני מזכירה לו שכשבאתי לאחד המפגשים בסדנא שהיא הייתה היא ברחה באמצע כדי לא לראות אותי. אני כמובן לא הבנתי.
"זה לא בגללך - היא פשוט הייתה צריכה ללכת."
"כמה אידיוט אתה יכול להיות - אתה באמת חושב שהיא רצתה לראות אותי איתך? אולי היא רצתה שגם תקח אותה טרמפ, כרגיל, כשאני יושבת במושב "שלה" מקדימה, והיא יושבת מאחור?!"
"אני מתחרטת שקניתי את המסגרת החדשה למשקפיים. היה עדיף מתכת כמו קודם. זה נורא בולט ומכוער עלי."
"לא נכון, במסגרת מתכתית יש משהו דודתי כזה שלא מתאים לאיך שאת נראית. אלה יותר יפים ויותר צעירים."
"לשלי היו משקפי מתכת והיא בטוח נראתה צעירה וחשבת שהיא יפה, לא?"
"אני לא מוכנה שתמשיך עם הסדנאות האלה. נמאס לי מכל הבחורות שנדבקות אליך בגלל שאתה מפורסם. לא חשבתי שאתה כמו הסופרים הללו שמלמדים סדנאות כתיבה ושותים אחר כך וודקה עם התלמידה הכוסית התורנית."
"כן? וממה בדיוק נתפרנס? מההון שאת מרוויחה באוניברסיטה? נראה לך שלי מתחשק ללמד אוסף של אדיוטים שחושבים שהם יכולים לכתוב? את יודעת שאי אפשר להתפרנס רק מכתיבה."
"ממש מסכן. אפשר לחשוב שאתה סובל מכל הילדות האלה שמסתכלות עליך כאילו שאתה אלוהים. לא יכולת למצוא לך איזה משבר גיל ארבעים פשוט כמו להקת רוק נכשלת או טיפוס הרים?"
אנחנו יושבים במטבח, רבים מריבה נוראית. רותם מזכירה את שלי ואומרת שהיא מאוד נחמדה. מסתבר שהיא פגשה אותה כשבאה לבקר את ארז בעבודה, והן אפילו דיברו ושיחקו יחד. אני מתפלצת בשקט. כשרותם הולכת סוף סוף לישון, אני אומרת לו "מחריד אותי שהיא נגעה בבת שלי. שרותם נקשרה אליה. איך לא הייתה לך בושה שהיא תשגיח על רותם."
"אבל היא מאוד אחראית והתיחסה אליה נהדר."
"אתה פשוט מטומטם. וחוץ מזה היית צריך להגיד לה עכשיו ששלי רעה."
"חשבתי על זה ואם אגיד משהו כזה רותם דווקא לא תפסיק לדבר עליה ותשאל למה היא רעה."
"לא אכפת לי. אני לא מוכנה שרותם תחשוב שהיא נחמדה."
"תחשבי על מה שאת עושה, אל תעשי שטויות."
"אתה חושב שיש לך זכות לומר לי לא לעשות שטויות?! "
"כן כשזה קשור ברותם."
"ואתה ממש חשבת עליה כשתקעת את שלי," אני אומרת בזעם ומוסיפה תנועה מגונה. כל הכעס שלי מתפרץ.
כל זה תוך כדי האכלה של נויה, בעוד רותם הערה במיטתה שומעת הכל.
ארז יוצא בזעם ואומר, מצביע על נויה, "תסתדרי את איתה."
אני הולכת אחריו, משאירה את נויה בוכיה, ואומרת לו -
"אני לא מוכנה ששוב תשאיר לי לטפל בה לבד, גם אני יכולה ללכת."
הוא מתרצה. אני מבטיחה לא לתת לרותם לשמוע דברים כאלו. אנחנו מדברים בנימוס, כמעט ריחוק, על הרומן הזה. הוא חוזר על כך שאינו מאחל לה טוב. הוא כועס ששיקרה. הוא שוב מפחד שתנקום.
"אתה באמת חושב שהיא נקמנית?"
"אני לא יודע, לא מכיר את הצד הזה שלה. גם לא חשבתי שהיא שקרנית." הוא ממש נעלב ממנה.
"הייתי לוקח הכל אילו יכולתי לשנות את העבר," הוא מוסיף. "לא חשבתי בכלל. פשוט היה לי טוב. אני לא חושב שאהבתי אותה, אני לא יודע איך לקרוא לזה. אהבתי אותך, אם כי פחות מעכשיו."
"טוב לך יותר עכשיו או שהיה טוב יותר אז?" אני שואלת, מקווה בכל ליבי שאקבל את התשובה שאני מסוגלת לשמוע.
"עכשיו גם טוב לי וגם רע לי. טוב לי שאנו מתקרבים, ורע לי כי את סובלת, וגם אני מרגיש אשמה."
הוא באמת מתחרט, אני יכולה להרגיש. הוא גם באמת אוהב אותי. ומה שהוא אומר כבר מתקרב לבקשת הסליחה שאני כל כך מייחלת לה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים וואו איזה פרק... קטניפ
כל כך חיכיתי שויתוודה!
ומזל שלא היה בפרק הזה את אמא שלו. אני שונאת אותה.
ממש מעריכה אותך על ההתחשבות ברותם. זה בכלל לא מובן מאליו, יש לי חברה שההורים שלה התגרשו לה מתחת לאף כשהייתה קטנה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים כרגיל סוחפת .... מבקרת :)
-
לפני 14 שנים תודה!! בלו-בלו
ולגבי גירושין - זה לא כל כך פשוט. אני חושבת שמי שאומר לעצמו שהוא נשאר רק בגלל הילדים פשוט מרמה את עצמו. זה יותר נוח להסתכל על זה ככה אבל זה לא נכון.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים לא, לא לזה התכוונתי. קטניפ
לא התכוונתי שצריך להשאר בגלל הילדים. זה לא נכון גם בעיניי. כן התכוונתי, שאני מעריכה את זה שאת חושבת עליה ודואגת שהיא לא תהיה שם כשאתם רבים; וזה מה שלא מובן מאליו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים זה נכון. אני יודעת כי גדלתי בתוך מריבות של ההורים. מן הסתם אני עושה טעויות אחרות... בלו-בלו
-
-
-
-
לפני 14 שנים וואי וואי אֵרִיַה
-
לפני 14 שנים תודה!! בלו-בלו (ל"ת)
-
-
לפני 14 שנים חזק! הייתי מחכה לסליחה הזאת עד 120 אבל, כיפה אדומה
-
לפני 14 שנים רעיון לא רע בכלל... בלו-בלו
-
לפני 14 שנים חחח... "מהנדס סביבתי סדרתי":) אנקה (ל"ת)
-
לפני 14 שנים :-) בלו-בלו (ל"ת)
-
-
לפני 14 שנים עד כדי כך? כיפה אדומה
-
לפני 14 שנים ארז האמיתי הרבה יותר מתוחכם מ-10483... בלו-בלו (ל"ת)
-
לפני 14 שנים חח ספרי לנו קצת על ארז האמיתי.... כיפה אדומה (ל"ת)
-
לפני 14 שנים הוא דמות לא אמינה... בלו-בלו
-
לפני 14 שנים או, אוץ'.... כיפה אדומה
-
לפני 14 שנים כן. בהחלט מתאים לסיפור של בלוגי.... בלו-בלו (ל"ת)
-
-
-
-
-
-
-
לפני 14 שנים אחת הדמויות בפרקים הקרובים שלי יכולה להיות ארז. אני לא חוזה לו סוף אופטימי. רק תגידו... ניר (ל"ת)
-
לפני 14 שנים אמרנו : קדימה לעבודה:) אנקה
ברשותה של בלו בלו, הרי לא נהרוג את ארז שלה כך
בלחיצת מקלדת. רק קצת עינויים בסגנון סיני:)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 14 שנים זה יהיה משעשע... בלו-בלו (ל"ת)
-
לפני 14 שנים חחחח מתאים לנו!! מצידנו שהוא יהיה המעטפה השלישית! כיפה אדומה (ל"ת)
-
לפני 14 שנים אני רוצה מבלוגי עוד סיפור! בלו-בלו (ל"ת)
-
לפני 14 שנים תני לו להנות באילת, לסיים לאמלל את ארז שלך.... אח''כ עוד סיפור.... כיפה אדומה (ל"ת)
-
לפני 14 שנים התכוונתי שאם אני משאילה את ארז אז לסיפור חדש :-) בלו-בלו (ל"ת)
-
-
-
-
-
-
לפני 14 שנים פרק חזק! ומה פתאום מייחלת לבקשת סליחה? לזרוק אותו מכל המדרגות!! ניר (ל"ת)
-
לפני 14 שנים זה מה שורדה היתה אומרת... בלו-בלו
-
לפני 14 שנים את יכולה להשאיר סוף פתוח או עם 2 אפשרויות לפחות? אנקה
אם זה הולך להיות "סיפור כבקשתך" אז עד הסוף:)
אגב, ארז האמיתי קורא את הסיפורים והתגובות כאן?
שלא יבוא לסגור חשבון עם כל ה"יועצים לענייני"
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים אנסה להשאיר פתוח. אולי באחד הפרקים אערוך הצבעה :-) בלו-בלו
ארז האמיתי לא קורא כאן. זה נראה לו בזבוז זמן (גם הסיפורים וגם התגובות...)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים והוא גם בענייני כתיבה? אנקה (ל"ת)
-
לפני 14 שנים לא באופן מקצועי... אין מה לנחש סופרים... אבל כן. בהחלט. בלו-בלו (ל"ת)
-
לפני 14 שנים אפילו בפרועים שבחלומותיי אנקה
לא חשבתי שאוכל לנחש:)
השאלה שלי באה על התגובה שלך שארז לא ממש מחזיק מסימניה ותגובותיה
ואז שאלתי באירוניה האם גם הוא בענייני כתיבה?
ואם יום אחד יהיה סופר מפורסם הוא לא ירצה את ספריו כאן
באתר?
לגופו של ענין, ארז יכול להיות גם השכן דלת מול דלת.
הסיפור שלך מעניין. הרי אם היתה מספרת אותו בחורה חסרת כשרון
אפשר היה לסיים בפחות ממאה מילים את הסיפור.
אל דאגה לא הולכת לנסות לצוד אותו;))
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים :-) בלו-בלו
הוא לא מכיר את הסימניה. הוא פשוט לא מתעניין בביקורות של אנשים שהוא לא מכיר...
אולי זו קצת אשמתי אחרי שסיפרתי לו על מאיה/רונה/פצצת ספרים...
בכל מקרה תודה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
-
-
-
-
